היי די-בי-די-בי-די בי-די-בי-די בי-די-בם
פרופורציות א'
לא באמת, לו הייתי רוטשילד, זה היה משנה משהו? הרבה מאד, המון, ים של כסף היה קונה לנו כמה דברים, אבל לא הכל. אולי מטפלת צמודה, אולי בית יותר גדול, אולי אפילו ספינת שעשועים עם מרפאה צמודה ונפרולוג וניורולוג שילוו את ליעם בכל נסיעה. אולי ואולי ואולי. אבל זה לא היה מבריא את ליעם. זה לא היה עושה אותה (או אותנו) מאושרת יותר או פחות ממה שהיא (ואנחנו) מאושרת היום. גם זה נופל לקטגורית ה-
priceless
פרופורציות ב'
אני מסתכל על אנשים שעוברים ברחוב, שמטיילים בפארק, שהולכים עם הילדים שלהם, מוליכים כלבים, משוחחים בטלפון. אני רואה את השכנים חוזרים מהעבודה, מתרווחים על הספה, נרגעים. אני קורא אימיילים מחברים. כותבים על ענינים פוליטים, שולחים בדיחות, מספרים על בעיות בחיים (הכלב חולה, הרכב לא מניע, אנא אערף).......... ואני חושב.....
ואני חושב איך החיים שלנו הם במקום אחר ל-ג-מ-ר-י. זה כ"כ מוזר לחיות בתוך תוכו של העולם הרגיל היומיומי וממש באותו זמן במקום אחר לגמרי.
ואני חושב, האם יש להם מושג מה מתרחש ממש מתחת לאף שלהם?
ואני חושב מה היה אם...
ואני חושב....
אני חושב איך ההנאה והחיים הרגילים של רוב העולם שמסביבי לא צריכים להשתנות. העולם לא צריך לעצור מלכת. למה שאנשים יפסיקו לחיות בגלל מה שקורה פה? איזו מין מחשבה דפוקה? זה קל להבין, אבל עדיין קשה לקבל את זה - לפעמים. חברים מתקשרים ושואלים אם אני רוצה לצאת לארוחת צהריים ביחד או לבירה בערב, אנשים מספרים לי על הזוטות שבחייהם - ואני חושב: אתם מבינים בכלל באיזה טירוף אנחנו חיים לפעמים? חברים מתקשרים לספר על טיול או נסיעה מהנים ואני חושב "מה זה בכלל מענין אותי? מה אתם בכלל מספרים לי?"
אין כמות או איכות מלים שמסוגלות להסביר זאת.
אבל אז אני גם רוצה שיספרו לי. אני לא רוצה לשקוע בתוך הצרות האישיות שלי (שאני לא מחשיב כצרות, אגב. יותר אתגר. עוד כביש מעקף). אני רוצה להיות חלק ממה שתמיד הייתי. ואני לא רוצה להרגיש מסכן ולא רוצה שאחרים ירגישו שאני מסכן. לא קל כרגע, נכון. אבל איך אומרים, עברנו את פרעה, נעבור גם את זה. לא יודע איך ואם בכלל. אבל לחשוב שלא נעבור את זה סתם זורק אותך למערה חשוכה של מחשבות שליליות.
אני גם חושב אם כשאני מגלה את מחשבותי לכולם - כפי שאני עושה כרגע - זה מין מצב מוזר כזה. מצד אחד אני מרגיש שאנשים רוצים וצריכים לדעת. מצד שני, מה וכמה לספר? ובעיקר, איך לספר? סתם פרטים יבשים? לכלול חלקים מגעילים? אנטומיה אישית של נערה בת 14? לכלול הרגשות?
פרופורציות ג'
אבל בינתיים התחלתי עבודה חדשה. ולמשך 10-11 שעות ביום אני בכלל לא פה - כמו רוב קוראי הפורום. ובגלל העבודה החדשה והנהיגה אז אני גם צריך לישון. מה שאומר שכל הנטל נופל על רייצ'ל. ליעם לא ישנה בלילה. נאנחת וצורחת. וביום זה משתנה - לפעמים היא נרדמת כי היא פשוט עייפה ולפעמים (כמו היום) לא כ"כ. ואני חושב איך אני יושב שם במשרד המצוחצח באווירה רגועה בזמן שרייצ'ל עושה את כל העבודה הקשה. כל לילה וכל היום. אז אולי לא הכי קל לנהוג כל הדרך לעבודה ולחזור הביתה ולהתחיל לעבוד מחדש (לעזור עם ליעם). אבל זה פי אלף יותר קל מהחיים של רייצ'ל. הכל ענין של פרופורציות.
לו הייתי רוטשילד (כנראה שלא הייתי פרויד).
א
פרופורציות א'
לא באמת, לו הייתי רוטשילד, זה היה משנה משהו? הרבה מאד, המון, ים של כסף היה קונה לנו כמה דברים, אבל לא הכל. אולי מטפלת צמודה, אולי בית יותר גדול, אולי אפילו ספינת שעשועים עם מרפאה צמודה ונפרולוג וניורולוג שילוו את ליעם בכל נסיעה. אולי ואולי ואולי. אבל זה לא היה מבריא את ליעם. זה לא היה עושה אותה (או אותנו) מאושרת יותר או פחות ממה שהיא (ואנחנו) מאושרת היום. גם זה נופל לקטגורית ה-
priceless
פרופורציות ב'
אני מסתכל על אנשים שעוברים ברחוב, שמטיילים בפארק, שהולכים עם הילדים שלהם, מוליכים כלבים, משוחחים בטלפון. אני רואה את השכנים חוזרים מהעבודה, מתרווחים על הספה, נרגעים. אני קורא אימיילים מחברים. כותבים על ענינים פוליטים, שולחים בדיחות, מספרים על בעיות בחיים (הכלב חולה, הרכב לא מניע, אנא אערף).......... ואני חושב.....
ואני חושב איך החיים שלנו הם במקום אחר ל-ג-מ-ר-י. זה כ"כ מוזר לחיות בתוך תוכו של העולם הרגיל היומיומי וממש באותו זמן במקום אחר לגמרי.
ואני חושב, האם יש להם מושג מה מתרחש ממש מתחת לאף שלהם?
ואני חושב מה היה אם...
ואני חושב....
אני חושב איך ההנאה והחיים הרגילים של רוב העולם שמסביבי לא צריכים להשתנות. העולם לא צריך לעצור מלכת. למה שאנשים יפסיקו לחיות בגלל מה שקורה פה? איזו מין מחשבה דפוקה? זה קל להבין, אבל עדיין קשה לקבל את זה - לפעמים. חברים מתקשרים ושואלים אם אני רוצה לצאת לארוחת צהריים ביחד או לבירה בערב, אנשים מספרים לי על הזוטות שבחייהם - ואני חושב: אתם מבינים בכלל באיזה טירוף אנחנו חיים לפעמים? חברים מתקשרים לספר על טיול או נסיעה מהנים ואני חושב "מה זה בכלל מענין אותי? מה אתם בכלל מספרים לי?"
אין כמות או איכות מלים שמסוגלות להסביר זאת.
אבל אז אני גם רוצה שיספרו לי. אני לא רוצה לשקוע בתוך הצרות האישיות שלי (שאני לא מחשיב כצרות, אגב. יותר אתגר. עוד כביש מעקף). אני רוצה להיות חלק ממה שתמיד הייתי. ואני לא רוצה להרגיש מסכן ולא רוצה שאחרים ירגישו שאני מסכן. לא קל כרגע, נכון. אבל איך אומרים, עברנו את פרעה, נעבור גם את זה. לא יודע איך ואם בכלל. אבל לחשוב שלא נעבור את זה סתם זורק אותך למערה חשוכה של מחשבות שליליות.
אני גם חושב אם כשאני מגלה את מחשבותי לכולם - כפי שאני עושה כרגע - זה מין מצב מוזר כזה. מצד אחד אני מרגיש שאנשים רוצים וצריכים לדעת. מצד שני, מה וכמה לספר? ובעיקר, איך לספר? סתם פרטים יבשים? לכלול חלקים מגעילים? אנטומיה אישית של נערה בת 14? לכלול הרגשות?
פרופורציות ג'
אבל בינתיים התחלתי עבודה חדשה. ולמשך 10-11 שעות ביום אני בכלל לא פה - כמו רוב קוראי הפורום. ובגלל העבודה החדשה והנהיגה אז אני גם צריך לישון. מה שאומר שכל הנטל נופל על רייצ'ל. ליעם לא ישנה בלילה. נאנחת וצורחת. וביום זה משתנה - לפעמים היא נרדמת כי היא פשוט עייפה ולפעמים (כמו היום) לא כ"כ. ואני חושב איך אני יושב שם במשרד המצוחצח באווירה רגועה בזמן שרייצ'ל עושה את כל העבודה הקשה. כל לילה וכל היום. אז אולי לא הכי קל לנהוג כל הדרך לעבודה ולחזור הביתה ולהתחיל לעבוד מחדש (לעזור עם ליעם). אבל זה פי אלף יותר קל מהחיים של רייצ'ל. הכל ענין של פרופורציות.
לו הייתי רוטשילד (כנראה שלא הייתי פרויד).
א
הרבה אנחנו חושבים על ליעם ומתפללים שתרגיש יותר טוב.היום דיברתי עם אסתר וגם היא שולחת הרבה איחולי החלמה. .
ReplyDelete