הערת המערכת: למחבר אין זמן לנשום. אבל היום המלט שיצקנו אתמול בערב עדיין מתייבש אז כבודו מקבל יום חופש - בבית החולים כמובן.)
לפני שנתחיל ואחרי שנגמור, צריך להבין משהו מאד חשוב בכל המכתבים הללו שאני שולח: ליעם היא לא מקרה פשוט. אין בהכרח מקור בודד שגורם לסימפטומים כאלו או אחרים. לדוגמה, היא סובלת מהקאות בצורה די כרונית. יש כמה השערות לגבי מה עלול להיות הגורם: אלרגיות לאוכל מסוים? בעיה בניקוז נוזלים מהמוח שלה? פגם במוח עצמו? כליות? השפעות לוואי של תרופה כלשהי? וכו' וכו' . אבל בדיוק בנקודה זו חשוב להבין ולהפנים שזה יכול להיות כולם ביחד או אחד מהם או משהו אחר או שילוב. בקיצור, סבנטוכה אמיתית. לכן אסור לצפות שנסיון כושל לתקן סימפטום בודד אומר שהנסיון היה באמת כושל. יתכן שזה שילוב של דברים. כמובן שמנסים לעשות את הכל בצורה מדעית ומדודה, אבל זה לא תמיד הולך.
יפה, עכשיו שהבנו והפנמנו את זה, מחפשים שליח שיסע לבולגריה (או קזחסטן) ע"מ להביא לי את תעודת הד"ר שהשגתי שם בעמל קשה. למרות שאם או בלי התעודה, אני עדיין נחשב למומחה בתחומי (מדעי החיים). אז מה אני בעצם אומר?
אני כבר שנים טוען, בלי ממש לדעת, שלפחות 80% מכל הבעיות של ליעם מקורן במוח שלה. הניחוש שלי זה שהוועדה בנורבגיה פשוט עוד לא שמעה על גדולתי, ולכן נתנו את הפרס לבגין. בכל אופן, מה הקשר בין הקאות למוח?
לליעם יש מערכת ניקוז מהמוח שלה שמנקזת את הנוזלים לבטן. למערכת קוראים באנגלית
SHUNT
שאנט
בעבר כבר למדנו שאם השאנט לא עובד טוב אז יש כל מיני בעיות - מכאבי ראש ועד לא-יודע-מה. לפני שבועיים עשו לה מה שנקרא
shunt series
בה בודקים את כל המערכת. לא נתגלו פגמים. סתם בשביל הכיף החליטו לבדוק אותה שוב לפני יומיים. מה שמצאו או שחושבים שמצאו זה שבזמן שליעם שוכבת הניקוז לא טוב כמו בזמן שהיא יושבת זקוף (כל הנדסאי מים מרופין יודע דברים כאלה באופן אינסטיקטיבי. גרביטציה, וכו'). מסתבר שהשאנט אמור לנקז טוב גם כשהגוף בשכיבה. אל תשאלו אותי איך. כזכטר, למדתי רפואה, לא הנדסאי מים. אז אם מצטברים להם נוזלים ולא יכולים להתנקז מהמוח, מאד יתכנו הרבה בעיות - כאבי ראש ובחילות והקאות ביניהם. לפיכך ברור שהתיאוריה שלי שאצל ליעם הכל בא מהמוח, נכונה.
אז מה עושים? הניורולוג המנתח רוצה "לשחק עם המערכת". במלים אחרות, ניותוח מוח קטנצ'יק כזה לשחק עם האינסטלציה. אבל לפני שיתבצע הניתוח החלטנו שהיא צריכה להיות בבית קצת. לקבל מנוחה מהבית חולים.
ומה הקשר בין חוסר השתנות למוח? לדעתי זה כמובן בעיות עם פקודות מהמוח שמונעות השתנה סדירה (זאת רק דעתי האישית). אבל יש עוד סברה שהועלתה ע"י הרופאים (הזוטרים לי): שהעצב שמפקד על שלפוחית השטן לא מתפקד כראוי. לא אכנס לכל זה כי אני בעצמי יודע מעט מידי, אבל אני יודע שזה אחד הדברים שעליו הם מסתכלים.
עכשיו, היום אמרו שנצא הביתה. לא בגלל שהמצב שלי ליעם כ"כ טוב, אלא פשוט בגלל שאין לרופאים מושג מה יש לה (מה הפלא כשהם לא נוסעים לסולגריה או קזחסטן, כמו כבודו, ע"מ לקבל את ההסמכה שלהם?). הניחוש הוא, וחשוב להדגיש שזה ניחוש בלבד, זה שבבית מצבה ישתפר בגלל שזה הבית. לקראת השיחרור המצופה ליעם הפציצה אתמול כל הלילה בסידרת הקאות בלתי נגמרת. ודווקא אז רייצ'ל אמרה "אפשר לקבל את הניתוח מוח מייד, אם אנחנו כבר נשארים פה?) אבל זה לא כ"כ הסתדר, ממה שהבנתי בין שק מלט אחד למשנהו.
אז מה בעצם קורה עם ליעם? מקיאה כבר אמרנו, לא משתינה טוב כבר אמרנו, לא מדברת, לא מחייכת, לא מבקשת לאכול או לשתות. רייצ'ל אומרת שליעם התנהגה דומה באישפוזים קודמים. אז בזמן כתיבת מלים אילו אנחנו פשוט יושבים פה ומחכים שליעם תוכל "לשמור נוזלים" (שמלים אחרות, לא להקיא) לפני שיתנו לנו ללכת הביתה. איך ומה נעשה בבית עם כל ההקאות האילו אין לי מושג. איך מיטב תמצא את מקומה שם זו גם שאלה פתוחה עדיין.
ולנושא לגמרי אחר:
בזמן שכל זה קורה בבי"ח, אני החלטתי שזה יהיה זמן אידיאלי לבנות את הרמפה של ליעם מחדש, כי לא צריך לבנות רמפה זמנית. אז בראשון בערב הרסתי את הרמפה מתוך כוונה לבנות אותה מחדש ביום שני. השותף שלי (שכן שיש לו ידיים טובות ואת כל הכלים) ואני הסתכלנו על הרמפה הישנה, הסתכלנו אחד על השני, ואמרנו
piece of cake
זו כמובן היתה הטעות הראשונה שלנו. אחרי זה באה שרשרת טעויות נוספות, שלמזלי לא עלו כסף, רק זיעה. מסתבר שהפרויקט מאד לא פשוט. לא אשעמם אתכם בפרטים. זוויות, מרחקים, שיפועים, חומרים. נושא לכתבה נפרדת - למתקדמים בלבד. אבל זה מלחיץ לאללה לעשות את כל זה בזמן שליעם כמו שהיא בבית חולים. חוץ מזה שכל פעם שמשהו השתבש, בין אם בגלל תכנון לקוי או בין אם בגלל קשיים בשטח, היה לי לא נעים עם השכן-עוזר. אז היום אני כמעט מבסוט שהיציקה עוד לא יבשה. יום לתפוס נשימה.
ועוד משהו קטן שנשכח בתחילה:
בפעם הקודמת שליעם היתה בבי"ח, בתחילת ספטמבר, כשגילו לה את כל הבעיות עם הכליות, עמדנו יום אחד בחדר שלה ודיברנו עם רופאים. חיכינו כל היום לרופאים האילו אז היה חשוב לדבר איתם. והנה, בדיוק באמצע שאנחנו מדברים מצלצל הטלפון. איזשהי חברה שניסיתי למצוא עבודה אצלה יצרה איתי קשר וזימנו אותי לראיון.
בינתיים חזרנו הביתה והלכתי לראיון אצלם. ראיתי כבר בראיון שהם רוצים אותי, רק לא ידעתי כמובן על איזה עוד מועמדים הם מסתכלים.
עברו כמה שבועות וחזרנו לבית חולים. ובאחד מביקורי הרופאים, הטלפון מצלצל שוב. יצאתי למסדרון ועניתי. אותה גיברת מאותה חברה. התקשרה לבשר לי שהם רוצים אותי. יופי.
מה שהיה כ"כ מוזר זה שלרגע הזה אני כבר מחכה חצי שנה. והנה כשהוא הגיע, לא יכולתי לשמוח אפילו בגלל שהראש שלי היה בחדר של ליעם עם כל מה שקורה. חנטרישית הליעם הזאת. משביתת שמחות.
הקיצר, חתמתי איתם ואם הכל ילך כשורה אני אמור להתחיל ב-12 לאוקטובר.
אני כמובן שמח מאד כבר, אבל מה שקורה עם ליעם מאפיל על זה. אני יושב עכשיו, ממש ברגעים אילו, על ידה וצריך לקפוץ כל פעם שהיא עושה קולות של הקאה.
בקיצור: ליעם בבית חולים בלי שהרופאים יודעים מה שקורה; בנית הרמפה הולכת לאט וקשה מהצפוי; והתנהל לא משא ומתן לגבי עבודה חדשה. כל זה בוזמנית. טירוף מוחלט. ודווקא לשבת פה היום בחדר של ליעם, אפילו עם כל ההקאות, זה מרגיע משהו. כי אין לאן ללכת ואין משהו אחר לעשות.
אז מה אני עושה עם כל הליריות הזאת?
ליעם תגיע הביתה מתישהו. אם לא היום אולי מחר או מחרתיים; הרמפה תסתדר לה בדרך זו או אחרת (והיא תהיה יותר טובה מהישנה שהרסתי); והעבודה תתחיל (אם לא יהיהו תקלות בלתי צפויות).
וזה בערך על מה שיש לי היום.
אשר
לפני שנתחיל ואחרי שנגמור, צריך להבין משהו מאד חשוב בכל המכתבים הללו שאני שולח: ליעם היא לא מקרה פשוט. אין בהכרח מקור בודד שגורם לסימפטומים כאלו או אחרים. לדוגמה, היא סובלת מהקאות בצורה די כרונית. יש כמה השערות לגבי מה עלול להיות הגורם: אלרגיות לאוכל מסוים? בעיה בניקוז נוזלים מהמוח שלה? פגם במוח עצמו? כליות? השפעות לוואי של תרופה כלשהי? וכו' וכו' . אבל בדיוק בנקודה זו חשוב להבין ולהפנים שזה יכול להיות כולם ביחד או אחד מהם או משהו אחר או שילוב. בקיצור, סבנטוכה אמיתית. לכן אסור לצפות שנסיון כושל לתקן סימפטום בודד אומר שהנסיון היה באמת כושל. יתכן שזה שילוב של דברים. כמובן שמנסים לעשות את הכל בצורה מדעית ומדודה, אבל זה לא תמיד הולך.
יפה, עכשיו שהבנו והפנמנו את זה, מחפשים שליח שיסע לבולגריה (או קזחסטן) ע"מ להביא לי את תעודת הד"ר שהשגתי שם בעמל קשה. למרות שאם או בלי התעודה, אני עדיין נחשב למומחה בתחומי (מדעי החיים). אז מה אני בעצם אומר?
אני כבר שנים טוען, בלי ממש לדעת, שלפחות 80% מכל הבעיות של ליעם מקורן במוח שלה. הניחוש שלי זה שהוועדה בנורבגיה פשוט עוד לא שמעה על גדולתי, ולכן נתנו את הפרס לבגין. בכל אופן, מה הקשר בין הקאות למוח?
לליעם יש מערכת ניקוז מהמוח שלה שמנקזת את הנוזלים לבטן. למערכת קוראים באנגלית
SHUNT
שאנט
בעבר כבר למדנו שאם השאנט לא עובד טוב אז יש כל מיני בעיות - מכאבי ראש ועד לא-יודע-מה. לפני שבועיים עשו לה מה שנקרא
shunt series
בה בודקים את כל המערכת. לא נתגלו פגמים. סתם בשביל הכיף החליטו לבדוק אותה שוב לפני יומיים. מה שמצאו או שחושבים שמצאו זה שבזמן שליעם שוכבת הניקוז לא טוב כמו בזמן שהיא יושבת זקוף (כל הנדסאי מים מרופין יודע דברים כאלה באופן אינסטיקטיבי. גרביטציה, וכו'). מסתבר שהשאנט אמור לנקז טוב גם כשהגוף בשכיבה. אל תשאלו אותי איך. כזכטר, למדתי רפואה, לא הנדסאי מים. אז אם מצטברים להם נוזלים ולא יכולים להתנקז מהמוח, מאד יתכנו הרבה בעיות - כאבי ראש ובחילות והקאות ביניהם. לפיכך ברור שהתיאוריה שלי שאצל ליעם הכל בא מהמוח, נכונה.
אז מה עושים? הניורולוג המנתח רוצה "לשחק עם המערכת". במלים אחרות, ניותוח מוח קטנצ'יק כזה לשחק עם האינסטלציה. אבל לפני שיתבצע הניתוח החלטנו שהיא צריכה להיות בבית קצת. לקבל מנוחה מהבית חולים.
ומה הקשר בין חוסר השתנות למוח? לדעתי זה כמובן בעיות עם פקודות מהמוח שמונעות השתנה סדירה (זאת רק דעתי האישית). אבל יש עוד סברה שהועלתה ע"י הרופאים (הזוטרים לי): שהעצב שמפקד על שלפוחית השטן לא מתפקד כראוי. לא אכנס לכל זה כי אני בעצמי יודע מעט מידי, אבל אני יודע שזה אחד הדברים שעליו הם מסתכלים.
עכשיו, היום אמרו שנצא הביתה. לא בגלל שהמצב שלי ליעם כ"כ טוב, אלא פשוט בגלל שאין לרופאים מושג מה יש לה (מה הפלא כשהם לא נוסעים לסולגריה או קזחסטן, כמו כבודו, ע"מ לקבל את ההסמכה שלהם?). הניחוש הוא, וחשוב להדגיש שזה ניחוש בלבד, זה שבבית מצבה ישתפר בגלל שזה הבית. לקראת השיחרור המצופה ליעם הפציצה אתמול כל הלילה בסידרת הקאות בלתי נגמרת. ודווקא אז רייצ'ל אמרה "אפשר לקבל את הניתוח מוח מייד, אם אנחנו כבר נשארים פה?) אבל זה לא כ"כ הסתדר, ממה שהבנתי בין שק מלט אחד למשנהו.
אז מה בעצם קורה עם ליעם? מקיאה כבר אמרנו, לא משתינה טוב כבר אמרנו, לא מדברת, לא מחייכת, לא מבקשת לאכול או לשתות. רייצ'ל אומרת שליעם התנהגה דומה באישפוזים קודמים. אז בזמן כתיבת מלים אילו אנחנו פשוט יושבים פה ומחכים שליעם תוכל "לשמור נוזלים" (שמלים אחרות, לא להקיא) לפני שיתנו לנו ללכת הביתה. איך ומה נעשה בבית עם כל ההקאות האילו אין לי מושג. איך מיטב תמצא את מקומה שם זו גם שאלה פתוחה עדיין.
ולנושא לגמרי אחר:
בזמן שכל זה קורה בבי"ח, אני החלטתי שזה יהיה זמן אידיאלי לבנות את הרמפה של ליעם מחדש, כי לא צריך לבנות רמפה זמנית. אז בראשון בערב הרסתי את הרמפה מתוך כוונה לבנות אותה מחדש ביום שני. השותף שלי (שכן שיש לו ידיים טובות ואת כל הכלים) ואני הסתכלנו על הרמפה הישנה, הסתכלנו אחד על השני, ואמרנו
piece of cake
זו כמובן היתה הטעות הראשונה שלנו. אחרי זה באה שרשרת טעויות נוספות, שלמזלי לא עלו כסף, רק זיעה. מסתבר שהפרויקט מאד לא פשוט. לא אשעמם אתכם בפרטים. זוויות, מרחקים, שיפועים, חומרים. נושא לכתבה נפרדת - למתקדמים בלבד. אבל זה מלחיץ לאללה לעשות את כל זה בזמן שליעם כמו שהיא בבית חולים. חוץ מזה שכל פעם שמשהו השתבש, בין אם בגלל תכנון לקוי או בין אם בגלל קשיים בשטח, היה לי לא נעים עם השכן-עוזר. אז היום אני כמעט מבסוט שהיציקה עוד לא יבשה. יום לתפוס נשימה.
ועוד משהו קטן שנשכח בתחילה:
בפעם הקודמת שליעם היתה בבי"ח, בתחילת ספטמבר, כשגילו לה את כל הבעיות עם הכליות, עמדנו יום אחד בחדר שלה ודיברנו עם רופאים. חיכינו כל היום לרופאים האילו אז היה חשוב לדבר איתם. והנה, בדיוק באמצע שאנחנו מדברים מצלצל הטלפון. איזשהי חברה שניסיתי למצוא עבודה אצלה יצרה איתי קשר וזימנו אותי לראיון.
בינתיים חזרנו הביתה והלכתי לראיון אצלם. ראיתי כבר בראיון שהם רוצים אותי, רק לא ידעתי כמובן על איזה עוד מועמדים הם מסתכלים.
עברו כמה שבועות וחזרנו לבית חולים. ובאחד מביקורי הרופאים, הטלפון מצלצל שוב. יצאתי למסדרון ועניתי. אותה גיברת מאותה חברה. התקשרה לבשר לי שהם רוצים אותי. יופי.
מה שהיה כ"כ מוזר זה שלרגע הזה אני כבר מחכה חצי שנה. והנה כשהוא הגיע, לא יכולתי לשמוח אפילו בגלל שהראש שלי היה בחדר של ליעם עם כל מה שקורה. חנטרישית הליעם הזאת. משביתת שמחות.
הקיצר, חתמתי איתם ואם הכל ילך כשורה אני אמור להתחיל ב-12 לאוקטובר.
אני כמובן שמח מאד כבר, אבל מה שקורה עם ליעם מאפיל על זה. אני יושב עכשיו, ממש ברגעים אילו, על ידה וצריך לקפוץ כל פעם שהיא עושה קולות של הקאה.
בקיצור: ליעם בבית חולים בלי שהרופאים יודעים מה שקורה; בנית הרמפה הולכת לאט וקשה מהצפוי; והתנהל לא משא ומתן לגבי עבודה חדשה. כל זה בוזמנית. טירוף מוחלט. ודווקא לשבת פה היום בחדר של ליעם, אפילו עם כל ההקאות, זה מרגיע משהו. כי אין לאן ללכת ואין משהו אחר לעשות.
אז מה אני עושה עם כל הליריות הזאת?
ליעם תגיע הביתה מתישהו. אם לא היום אולי מחר או מחרתיים; הרמפה תסתדר לה בדרך זו או אחרת (והיא תהיה יותר טובה מהישנה שהרסתי); והעבודה תתחיל (אם לא יהיהו תקלות בלתי צפויות).
וזה בערך על מה שיש לי היום.
אשר
No comments:
Post a Comment