Wednesday, October 7, 2009

שבוע בבית

הימים הראשונים בבית הצדיקו את הציפיות של הרופאים. ליעם פקחה עיניים, התחילה לתקשר, יושבת הרבה בכסא. עדיין לא מתעניינת באוכל, עדיין מקיאה פה ושם - בערך פעם ביום. שומעים את הבטן שלה מקרקרת (מגרגרת?).

ביומיים האחרונים נראה כאילו יש הדרדרות קטנה. הגירגורים בבטן נשמעים יותר ויותר וליעם נמצאת בחוסר נוחות כמעט כל הזמן. היום הפך ללילה והלילה ליום. היא לא ישנה בלילה. מתלוננת המון על משהו. אבל מה זה? האם זה כאבים או בחילה או "חוסר נחות"? היא לא אומרת.

ליעם: אאאאאאאוווווווו
אבא: ליעם, איפה כואב, בבטן או בראש?
ל: בראש.
א: בראש או בבטן?
ל: בבטן
א: כואב בבטן?
ל: כן
א: כואב בראש?
ל: כן
א: כואב ביד?
ל: כן (או שבשלב זה היא כבר לא טורחת לענות)

בקיצור, כשלא יודעים את הבעיה גם קשה לעזור. אנחנו כבר מפמפמים לתוכה מיליון תרופות.
אני נזכר במוניה ובתרופה הקבועה שלו לכל מחלה: סלט, טוסט עם אבוקדו וכוס מיץ תפוזים סחוט טרי. זה כמובן לא יעבוד בשביל ליעם, אבל זה מביא אותי לחוט מחשבה של סבתא יוכבד הלטבית: כוס חלב חם עם דבש, מרק עוף, הבנתם את הרעיון. רייצ'ל ואני מסכימים שאם ליעם היתה מתחילה לאכול אוכל מוצק ורגיל, יתכן שלפחות מגיזרת הבטן תבוא הקלה. אבל איך אתה משכנע מישהו לאכול? זה לא מענין אותה כרגע. הפסקנו לתת לה מזון נוזלי במטרה להרעיב אותה, אבל:
חוסר מזון יוצר יותר חוסר נוחות בבטן, שעושה אותה חולה (בחילה??) ועם עוד פחות חשק לאכול. מילכוד-22.
זה איפה שאנחנו כרגע. עשינו טלפונים לרופאים וכו', אבל קשה לי להאמין שמשם תבוא ישועה. מקסימום יגידו "שתיקח עוד תרופה כזו או כזו".

א

No comments:

Post a Comment