ברור שליעם היא מרכז העולם בשבילנו בימים אילו, אבל איך זה קורה ומה עוד קורה ומה יש מסביב?
מיטב:
אז קודם כל יש את מיטב. גם בלי כל מה שקורה עכשיו למיטב יש ימים מלאים ועמוסים: בית ספר, שיעורי בית, חוגי ריקוד (כמעט כל יום). היא עובדת מ-7 בבוקר עד 8:30 בערב כל יום. עכשיו תוסיפו את זה שהאחות שלה ואחד ההורים לא בבית כל ערב ותקבלו מנת לחץ די גדולה לילדה כ"כ צעירה. חוץ מכל זה, מיטב היא ילדה די תובענית בטבעה. בד"כ היא מראה בגרות וכושר התמודדות טוב. השבוע היא קצת נשברה וצרחה עלינו שנשבר לה מכל המצב. ובהזדמנות זו היא גם חלתה לכמה ימים. היום היא כבר הלכה לבית ספר שוב.
בית החולים:
לא יודע לגבי בתי חולים אחרים, אבל פה כל החדרים הם פרטיים (בכלל, בכל בית חולים שראיתי פה החדרים כולם פרטיים...משלמים על זה בהתאם). בחדר יש כיור, שירותים, מקלחת, טלוויזיה, כסאות, וספה שנפתחת למיטה. וכמובן כל האביזרים של בית החולים. מותר לבקר מתי שרוצים. אין דבר כזה שעות ביקור פה. רייצ'ל כבר ממש חיה פה מאז שהגענו. הלילה זה יהיה הלילה הראשון שלי - כי הבטחנו למיטב שאמא תישן איתה לילה אחד.
(ובעוד אני כותב נכנסה לבורנטית לקחת לליעם דם. משהו שקורה כל יום. ליעם ישנה ואפילו לא הרגישה שדקרו אותה ושאבו 20 טיפות. אבל זה מזכיר לי את ענין החדר: כל היום אנשים נכנסים ויוצאים: רופאים בכירים, זוטרים, רופאים בהתמחות, אחיות, טכנאים, אנשי נקיון, תרפיסטים...אין לזה סוף.)
בבית החולים יש מסעדה בקומה התחתונה, ספריה (לספרים, וידאו), חדרי מחשב, חדרי משחקים לילדים (יש ילדים שמבלים את כל הילדות שלהם פה), ועוד ועוד. יש גם קבוצות מתנדבים שמארגנים אירועים לילדים: קוסם, ליצן, שירים וריקודים, מלאכת יד, וכו' וכו'. יש מחלקות ייעוץ גם להורים וגם לילדים.
ביה"ח ממוקם 3 מייל מהבית, ככה שגם קל ומהר לעשות החלפת משמרות וגם קרוב למשפחה וחברים להקפיץ לנו דברים. אנחנו ברי מזל בענין. רוב המשפחות פה גרות רחוק וצריכות להתארגן בהתאם.
משפחה:
ברט ודורין מגיעים לפה כמעט כל יום - חוץ משבתות וחגים יהודים. האמת היא שביה"ח הוא די באמצע הדרך בין הבית שלנו לשלהם. לפני שנתיים-שלוש כשליעם היתה מאושפזת, דורין עשתה את המרחק ברגל בשבת (אבל אני זוכר שהיא היתה די שבוקה). בכל אופן, הם באים ומבלים זמן עם ליעם. לפעמים זה משחרר את שנינו להיות קצת בבית ביחד עם מיטב. ולפעמים, כמו שסבא וסבתא יודעים לעשות, זה סתם מלחיץ כשהם באים. מה שטוב, זה שאפשר לבקש מהם לא לבוא והם מקבלים את זה בהבנה.
חברים:
חברים מהרחוב והקהילה עוצרים פה ולפעמים מקפיצים ארוחה או לפעמים מחליפים אותנו עם ליעם לכמה שעות. שוב, אנחנו מרגישים ברי מזל בענין.
איך להתקשר?
ובכן, בטלפון לא הכי טוב כי אנחנו משתדלים לא לדבר בטלפון מהחדר של ליעם. לעומת זאת, אני פה עם המחשב כל הזמן כמעט אז אפשר לעשות צ'אט במסנג'ר כמה שרוצים.
עד כאן.
אשר
מיטב:
אז קודם כל יש את מיטב. גם בלי כל מה שקורה עכשיו למיטב יש ימים מלאים ועמוסים: בית ספר, שיעורי בית, חוגי ריקוד (כמעט כל יום). היא עובדת מ-7 בבוקר עד 8:30 בערב כל יום. עכשיו תוסיפו את זה שהאחות שלה ואחד ההורים לא בבית כל ערב ותקבלו מנת לחץ די גדולה לילדה כ"כ צעירה. חוץ מכל זה, מיטב היא ילדה די תובענית בטבעה. בד"כ היא מראה בגרות וכושר התמודדות טוב. השבוע היא קצת נשברה וצרחה עלינו שנשבר לה מכל המצב. ובהזדמנות זו היא גם חלתה לכמה ימים. היום היא כבר הלכה לבית ספר שוב.
בית החולים:
לא יודע לגבי בתי חולים אחרים, אבל פה כל החדרים הם פרטיים (בכלל, בכל בית חולים שראיתי פה החדרים כולם פרטיים...משלמים על זה בהתאם). בחדר יש כיור, שירותים, מקלחת, טלוויזיה, כסאות, וספה שנפתחת למיטה. וכמובן כל האביזרים של בית החולים. מותר לבקר מתי שרוצים. אין דבר כזה שעות ביקור פה. רייצ'ל כבר ממש חיה פה מאז שהגענו. הלילה זה יהיה הלילה הראשון שלי - כי הבטחנו למיטב שאמא תישן איתה לילה אחד.
(ובעוד אני כותב נכנסה לבורנטית לקחת לליעם דם. משהו שקורה כל יום. ליעם ישנה ואפילו לא הרגישה שדקרו אותה ושאבו 20 טיפות. אבל זה מזכיר לי את ענין החדר: כל היום אנשים נכנסים ויוצאים: רופאים בכירים, זוטרים, רופאים בהתמחות, אחיות, טכנאים, אנשי נקיון, תרפיסטים...אין לזה סוף.)
בבית החולים יש מסעדה בקומה התחתונה, ספריה (לספרים, וידאו), חדרי מחשב, חדרי משחקים לילדים (יש ילדים שמבלים את כל הילדות שלהם פה), ועוד ועוד. יש גם קבוצות מתנדבים שמארגנים אירועים לילדים: קוסם, ליצן, שירים וריקודים, מלאכת יד, וכו' וכו'. יש מחלקות ייעוץ גם להורים וגם לילדים.
ביה"ח ממוקם 3 מייל מהבית, ככה שגם קל ומהר לעשות החלפת משמרות וגם קרוב למשפחה וחברים להקפיץ לנו דברים. אנחנו ברי מזל בענין. רוב המשפחות פה גרות רחוק וצריכות להתארגן בהתאם.
משפחה:
ברט ודורין מגיעים לפה כמעט כל יום - חוץ משבתות וחגים יהודים. האמת היא שביה"ח הוא די באמצע הדרך בין הבית שלנו לשלהם. לפני שנתיים-שלוש כשליעם היתה מאושפזת, דורין עשתה את המרחק ברגל בשבת (אבל אני זוכר שהיא היתה די שבוקה). בכל אופן, הם באים ומבלים זמן עם ליעם. לפעמים זה משחרר את שנינו להיות קצת בבית ביחד עם מיטב. ולפעמים, כמו שסבא וסבתא יודעים לעשות, זה סתם מלחיץ כשהם באים. מה שטוב, זה שאפשר לבקש מהם לא לבוא והם מקבלים את זה בהבנה.
חברים:
חברים מהרחוב והקהילה עוצרים פה ולפעמים מקפיצים ארוחה או לפעמים מחליפים אותנו עם ליעם לכמה שעות. שוב, אנחנו מרגישים ברי מזל בענין.
איך להתקשר?
ובכן, בטלפון לא הכי טוב כי אנחנו משתדלים לא לדבר בטלפון מהחדר של ליעם. לעומת זאת, אני פה עם המחשב כל הזמן כמעט אז אפשר לעשות צ'אט במסנג'ר כמה שרוצים.
עד כאן.
אשר
No comments:
Post a Comment