29.8.2009
כשהייתי חייל בצבאנו המהולל היו לנו 30 שניות מהאתרעה להיות על המשאית עם לבוש מלא, חגור, כפל"ד, פק"ל, תד"ל, צד"ל, ועוד כמה תפאד"ל כאלו. היינו היחידה המובחרת הכי צפונית, ובערבות זאת הכי זמינה לתקל חדירות דרך הגבול. לא משנה אם היינו כבר לבושים או במקלחת או מנסים לתפוס 10 דקות שינה. גם כשלא היינו בפעילות מלאה היינו בכוננות. גם כשיצאנו הביתה היינו בכוננות. גם בזמן ארוחות. תמיד תמיד תמיד האוזן כרויה לרגע שבו נוזעק לאנשהו - על אמת או בתרגול. כמובן שבעקבות זה העצבים מתוחים כשעולים למשאית כל אחד יודע את מקומו. תוך שניות גומרים לשרוך נעליים, יושבים ע"פ סדר הירידה, - בקיצור, מכונה משומנת בפעולה - לא משנה מה השעה ומה המצב.
fast forward
כמה שנים טובות:
1. אנחנו ישנים עם שמרטף אלקטרוני פועל כל הזמן. אנחנו ישנים מאד קל - בגלל הצורך. ברגע שאנחנו שומעים קולות הקאה, שנינו מזנקים מהמיטה. לרוב זה ב-3 או 4 בבוקר. ממש כמו בצבא, תוך שניות אנחנו מתפקדים במלוא הערנות, לא משנה באיזה חלום היינו שקועים.
רייצ'ל בד"כ היא זו שהופכת את ליעם, מחזיקה אותה, מרגיעה, מתחילה בנקיונות. אני העוזר. מביא מגבות, מטליות, מסיר סדינים מלוכלכים, מנקה, מתחיל כביסה. אנחנו עובדים כצוות מיומן. ממש כמו בצבא. אחרי שהכל נגמר - אם נגמר - כולם חוזרים למיטות, אבל הכוננות נמשכת. הרבה פעמים אנחנו מחליפים מיטות בלילה: מיטב עוברת למיטה שלנו; אחד מאיתנו עוברים לשלה כדי להיות קרוב לליעם. מה שאני מספר לכם זה משהו כמעט יומיומי. יש כמובן ימים יותר טובים ופחות טובים, אבל הכוננות תמיד שם. אפילו ברגע שאני כותב מלים אלו.
2. הרבה דברים קורים עם ליעם: גם בלי שום דבר מיוחד היא ילדה מיוחדת שמצריכה תשומת לב גבוהה, טיפול צמוד, ליווי רפואי תמידי. בנוסף לשיגרה הזו, יש לה כרגע הקאות, רעידות בלתי ברורות, עייפות, לחץ דם גבוה, ובטח עוד כמה דברים ששכחתי. זה אומר קשר הדוק עם הרופאים. אבל לרופאים לא ממש אכפת. הם מחזירים טלפונים מתי שבא להם - או בכלל לא. בגלל זה, כשרייצ'ל מתקשרת לרופא כלשהו, היא ישר נכנסת לכוננות. כל צלצול טלפון יכול להיות מהרופא. צריך לענות לכל מי שלא רופאים כי לא יודעים. כוננות מורטת עצבים.
3. מאד דומה לכוננות שלעיל היא הכוננות בענין עבודה. אפילו שכבר כמה חודשים שום דבר לא קורה, אתה תמיד בכוננות לאי-מייל שיגיע או לטלפון המיוחל שיצלצל. זו לא כוננות גבוהה או מורטת עצבים כמו אילו שהזכרתי לעיל, אבל היא בהחלט קיימת.
כשאתה משלב את כל האמור לעיל לתוך מסגרת החיים אתה מוצא שאתה בכוננות כמעט כל רגע - ממש כמו בצבא בזמנו.
ועד כאן בעניני כוננות. רגע, אני שומע רעשים בשמרטף....איפה השארתי את הנשק והחגור? איפה המשאית חונה?
ד
כשהייתי חייל בצבאנו המהולל היו לנו 30 שניות מהאתרעה להיות על המשאית עם לבוש מלא, חגור, כפל"ד, פק"ל, תד"ל, צד"ל, ועוד כמה תפאד"ל כאלו. היינו היחידה המובחרת הכי צפונית, ובערבות זאת הכי זמינה לתקל חדירות דרך הגבול. לא משנה אם היינו כבר לבושים או במקלחת או מנסים לתפוס 10 דקות שינה. גם כשלא היינו בפעילות מלאה היינו בכוננות. גם כשיצאנו הביתה היינו בכוננות. גם בזמן ארוחות. תמיד תמיד תמיד האוזן כרויה לרגע שבו נוזעק לאנשהו - על אמת או בתרגול. כמובן שבעקבות זה העצבים מתוחים כשעולים למשאית כל אחד יודע את מקומו. תוך שניות גומרים לשרוך נעליים, יושבים ע"פ סדר הירידה, - בקיצור, מכונה משומנת בפעולה - לא משנה מה השעה ומה המצב.
fast forward
כמה שנים טובות:
1. אנחנו ישנים עם שמרטף אלקטרוני פועל כל הזמן. אנחנו ישנים מאד קל - בגלל הצורך. ברגע שאנחנו שומעים קולות הקאה, שנינו מזנקים מהמיטה. לרוב זה ב-3 או 4 בבוקר. ממש כמו בצבא, תוך שניות אנחנו מתפקדים במלוא הערנות, לא משנה באיזה חלום היינו שקועים.
רייצ'ל בד"כ היא זו שהופכת את ליעם, מחזיקה אותה, מרגיעה, מתחילה בנקיונות. אני העוזר. מביא מגבות, מטליות, מסיר סדינים מלוכלכים, מנקה, מתחיל כביסה. אנחנו עובדים כצוות מיומן. ממש כמו בצבא. אחרי שהכל נגמר - אם נגמר - כולם חוזרים למיטות, אבל הכוננות נמשכת. הרבה פעמים אנחנו מחליפים מיטות בלילה: מיטב עוברת למיטה שלנו; אחד מאיתנו עוברים לשלה כדי להיות קרוב לליעם. מה שאני מספר לכם זה משהו כמעט יומיומי. יש כמובן ימים יותר טובים ופחות טובים, אבל הכוננות תמיד שם. אפילו ברגע שאני כותב מלים אלו.
2. הרבה דברים קורים עם ליעם: גם בלי שום דבר מיוחד היא ילדה מיוחדת שמצריכה תשומת לב גבוהה, טיפול צמוד, ליווי רפואי תמידי. בנוסף לשיגרה הזו, יש לה כרגע הקאות, רעידות בלתי ברורות, עייפות, לחץ דם גבוה, ובטח עוד כמה דברים ששכחתי. זה אומר קשר הדוק עם הרופאים. אבל לרופאים לא ממש אכפת. הם מחזירים טלפונים מתי שבא להם - או בכלל לא. בגלל זה, כשרייצ'ל מתקשרת לרופא כלשהו, היא ישר נכנסת לכוננות. כל צלצול טלפון יכול להיות מהרופא. צריך לענות לכל מי שלא רופאים כי לא יודעים. כוננות מורטת עצבים.
3. מאד דומה לכוננות שלעיל היא הכוננות בענין עבודה. אפילו שכבר כמה חודשים שום דבר לא קורה, אתה תמיד בכוננות לאי-מייל שיגיע או לטלפון המיוחל שיצלצל. זו לא כוננות גבוהה או מורטת עצבים כמו אילו שהזכרתי לעיל, אבל היא בהחלט קיימת.
כשאתה משלב את כל האמור לעיל לתוך מסגרת החיים אתה מוצא שאתה בכוננות כמעט כל רגע - ממש כמו בצבא בזמנו.
ועד כאן בעניני כוננות. רגע, אני שומע רעשים בשמרטף....איפה השארתי את הנשק והחגור? איפה המשאית חונה?
ד
No comments:
Post a Comment