"עבדאללה? יאללה, תביא את פארוק ותבואו מהר...המים בצינור לא זורמת"
הגיעו, חפרו, חתכו, ניקו, החליפו, ריתכו, בדקו, פתחו המים - ישבנו לקפה. פארוק עשה את כל העבודה. עבדאללה רק ישב באוטו ושוחח בסלולרי (וזה עוד בכלל בתקופה לפני שהיו טלפונים ניידים). לא הבנתי כל מילה, אבל נדמה לי שזו היתה אשתו והוא התלונן שהוא בעצמו סובל מסתימה בגלל החומוס של אתמול. מידי פעם הוא עשה טובה וזרק איזה מפתח צינורות לפארוק שהזיע בבור. בסוף ריחמתי עליו ורמזתי לו שישב באוטו כדי שלא יתעייף. אני כבר אעזור לפארוק. ישבתי עם שני ערבים (בלי כפיה) לקפה מבושל בידי אשכנזי. רגע, אופס. אני בסיפור הלא נכון. שוב התבלבלתי בשרברבות.
ליעם, כן, ליעם: הגיעו, חתכו, ניקו, החליפו, סגרו, תפרו, בדקו.
השאנט מורכב מ-3 חלקים בערך: צינור מהמוח; ברז שנמצא מחוץ לגולגולת; צינור מהברז דרך הצוואר עד לבטן. מה שהרופא גילה זה שהחלק העליון, ביו המוח לברז, התחיל להתמלא ב"משקעים".
sediments
הוא מקווה, וכמובן גם אנחנו, שזה היה המקור לחוסר הנוחיות של ליעם. כפי שציינתי אתמול, לא נדע עד שיעברו כמה ימים ואולי יותר. בכל אופן, בזמן כתיבת שורות אילו, ששי, 9 בערב, ליעם נחה לה בחדר שלה. מאד שקטה עם אנחות פה ושם. יש לה תפר ארוך באחורי הגוגולת. היא לא יכולה אפילו לשים את הראש על כרית. הראש שלה מסובב הצידה. אבל בין הדמדומים והתרופות והאנחות הצלחתי לקבל ממנה כמה חיוכים - וזה, כבר למדתם, שווה הכל. נדע יותר בימים הקרובים.
(פרספקטיבה: גם אם הניתוח הזה לא פתר את הבעיה, הוא היה די הכרחי. אם הצינור הראשוני התחיל להסתם, אז היו צריכים להחליף אותו במוקדם או מאוחר. התקינו אותו כשליעם היתה בת שנה וחצי. כלומר, 12.5 שנים לא נגעו בו. זו עבודה טובה של הרופאים שהתקינו אותו. במקרה שהניתוח כן עזר, אז אנחנו יודעים שליעם חיה כמעט שנה עם כאבי ראש הולכים ומתחזקים - אולי. ימים יגידו.)
לעצום עינייים ו-ל-י-ש-ו-ן. (ולזכור שרייצ'ל נשארה בבי"ח ללילה שאנחנו מקווים שיהיה שקט אבל אולי גם ליום עבודה שעוד לא נגמר. אחרי ליעם רייצ'ל מקבלת את מדלית הכסף.)
א
הגיעו, חפרו, חתכו, ניקו, החליפו, ריתכו, בדקו, פתחו המים - ישבנו לקפה. פארוק עשה את כל העבודה. עבדאללה רק ישב באוטו ושוחח בסלולרי (וזה עוד בכלל בתקופה לפני שהיו טלפונים ניידים). לא הבנתי כל מילה, אבל נדמה לי שזו היתה אשתו והוא התלונן שהוא בעצמו סובל מסתימה בגלל החומוס של אתמול. מידי פעם הוא עשה טובה וזרק איזה מפתח צינורות לפארוק שהזיע בבור. בסוף ריחמתי עליו ורמזתי לו שישב באוטו כדי שלא יתעייף. אני כבר אעזור לפארוק. ישבתי עם שני ערבים (בלי כפיה) לקפה מבושל בידי אשכנזי. רגע, אופס. אני בסיפור הלא נכון. שוב התבלבלתי בשרברבות.
ליעם, כן, ליעם: הגיעו, חתכו, ניקו, החליפו, סגרו, תפרו, בדקו.
השאנט מורכב מ-3 חלקים בערך: צינור מהמוח; ברז שנמצא מחוץ לגולגולת; צינור מהברז דרך הצוואר עד לבטן. מה שהרופא גילה זה שהחלק העליון, ביו המוח לברז, התחיל להתמלא ב"משקעים".
sediments
הוא מקווה, וכמובן גם אנחנו, שזה היה המקור לחוסר הנוחיות של ליעם. כפי שציינתי אתמול, לא נדע עד שיעברו כמה ימים ואולי יותר. בכל אופן, בזמן כתיבת שורות אילו, ששי, 9 בערב, ליעם נחה לה בחדר שלה. מאד שקטה עם אנחות פה ושם. יש לה תפר ארוך באחורי הגוגולת. היא לא יכולה אפילו לשים את הראש על כרית. הראש שלה מסובב הצידה. אבל בין הדמדומים והתרופות והאנחות הצלחתי לקבל ממנה כמה חיוכים - וזה, כבר למדתם, שווה הכל. נדע יותר בימים הקרובים.
(פרספקטיבה: גם אם הניתוח הזה לא פתר את הבעיה, הוא היה די הכרחי. אם הצינור הראשוני התחיל להסתם, אז היו צריכים להחליף אותו במוקדם או מאוחר. התקינו אותו כשליעם היתה בת שנה וחצי. כלומר, 12.5 שנים לא נגעו בו. זו עבודה טובה של הרופאים שהתקינו אותו. במקרה שהניתוח כן עזר, אז אנחנו יודעים שליעם חיה כמעט שנה עם כאבי ראש הולכים ומתחזקים - אולי. ימים יגידו.)
לעצום עינייים ו-ל-י-ש-ו-ן. (ולזכור שרייצ'ל נשארה בבי"ח ללילה שאנחנו מקווים שיהיה שקט אבל אולי גם ליום עבודה שעוד לא נגמר. אחרי ליעם רייצ'ל מקבלת את מדלית הכסף.)
א
No comments:
Post a Comment