פוסט של בוקר

 יומן בוקר

כמעט 7 בבוקר, יום ראשון, כותב מחדר בית החולים.  רק התעוררתי.  לילה שקט עבר על כוחותינו - שקט מידי.  ישנתי כ"כ טוב שאני מרגיש אשם.  אחיות נכנסו ויצאו במשך כל הלילה לטפל בליעם ואני ישנתי דרך רוב מזה.  ליעם עדיין שקטה מאד, אבל מחזיקה את העיניים פקוחות טיפ-טיפה יותר.  או אולי זה רק הדמיון שלי.  מה שכן, כשעושים לה קטטר היא כבר מתלוננת כמו שצריך.  סימן חיים.   א

תמונה במלים

החדר שלה בטיפול נמרץ הוא.....חדר של ממש.  זה לא וילון מפריד כמו בארץ.  אורכו - הנה אני שם נעלי בית וקם למדוד בצעדי גמד - הוא בערך 8-9 מ' ורוחבו 5.  יש כמובן את המיטה של ליעם ואת כל המכשור שמסביבה  (שהוא די פשוט כרגע - הכל יחסי.  יש כמה אלקטרודות שמחברות אותה למצג שמראה כמה היא נושמת (לא המון, אבל זאת ליעם); יש אינפוזיה; יש צינור האכלה לבטן - זה שהתקינו לאחרונה.  על המצג רואים: קריאת לחץ דם (שנעשית אוטומטית כל ככה-וככה), קצב הלב, קצב הנשימה, ספיקת חמצן, והמספר הכי חשוב - השעה - ע"מ שנדע כמה אנחנו רחוקים מפוטבול). ===== הפסקה מטודית:  הנה נוחת הליקופטר עם ילד חולה-פצוע-גוסס או עם לב חדש או כבד או ריאה לילד נזקק ====== המשכנו.  יש שירותים עם מקלחת.  ספה שנפתחת למיטה.  כורסא, כסא.  יש כיור עם סבונים להיגינה. ארון לאכסון הדברים של ההורה.  כמה ארונות-שולחנות-מגירות ניידים עם ציוד רפואי או פנויים לעזרת האחות.  יש הרבה מרחב פעולה לאחות.  יש טלויזיה ודי-וי-די.  וטלפון.  סה"כ די נוח.  אני לא יודע על מה רייצ'ל מתלוננת.  אני בכיף הייתי עובר לגור פה.  המשפחה או חברים מביאים אוכל; החברת ביטוח משלמת שכר דירה; מקבלים סדינים ומגבות חינם כמה שרוצים; יש טלוויזיה בכבלים.  מה עוד הבנאדם צריך?     א
     

להבדיל ממחלקה רגילה, בטיפול נמרץ הצוות הרפואי לא מפריע לך אם אין צורך.  די שקט רוב הזמן.  מצד שני, אחות אישית או רופא זמינים כמעט בכל רגע שאתה צריך אותם. במחלקה רגילה, זה די הפוך. כל מיני נודניקים נכנסים כל הזמן ממש ואין דרך לקבל מנוחה.  ולקבל תשומת לב של רופא חשוב לוקח הרבה זמן שם.  כל זה עוד סיבה טובה להיות פה.  א

מחוץ למחלקה יש חדר משפחות נעים ונקי עם כורסאות ושולחנות ומטבחון ומיקרו-גל ותה-קפה ומקרר לאכסן ארוחות של ההורים שנשארים עם הילדים שלהם או של המשפחות שבאות לעשות חינגת אוכל. כל משפחה מסמנת את האוכל שלה עם שם החולה, מס' החדר, ותאריך.  לאכזבתי גיליתי שאין מה לגנוב ממשפחות אחרות כי הן אוכלות את האוכל הדרומי המגעיל.  האוכל שלנו הכי טוב.        א

פרספקטיבה קטנה  וממש לא חשובה

בחוץ, אגב, כך גיליתי לא מזמן, החיים ממשיכים כרגיל לגמרי. ברגע שרייצ'ל מגיעה להחליף אותי אני הולך לזחול על הגב מתחת לכיור כי גורס האוכל שלנו בכיור במטבח שווק והתחיל לנזול.  והיות ומשרד הבריאות של קזחסטן מתעכב משהו, אני נאלץ לשלוף את תעודת הנדסאי המים שלי ולהחליף אותו. כאילו אין לי עוד מה לעשות בחיים.  יום ראשון זה יום שאמור להיות מוקדש ומקודש לפוטבול בלבד (למרות שגם גולף וכדורגל מותרים).  אם יהיה לי מזל הכל ילך חלק ואצליח לתפוס איזה זנב של משחק.    א

פרספקטיבה טיפה יותר חשובה

ליעם באמת פוקחת עיניים יותר היום ואפילו נאנחת מידי פעם.  זה טוב.  טוב מאד אפילו.         א

והנה כבר כמעט 8 וכבר הספקתי לשוחח עם ניורולוג ולשתות תה ולכתוב את הפוסט הזה.      א