אז תשתה קפה תורכי, זה עולמי

קפה

יום שלישי, 10-11-09:     היום הורידו את ליעם ממשכך הכאבים שגורם לה להיות ישנונית.  תוך כמה שעות היא נעשתה די עירנית.  חייכה הרבה היום.  א

ניסו לתת לה ריטלין בתקווה שזה ימריץ את פעולת המוח ושהיא תנשום יותר עצמאית. אבל זה כנראה לא עבד.  היום היא קיבלה מנת קפאין ששווה 4 כוסות קפה.  הרעיון הוא אותו רעיון:  להמריץ את המוח.  נראה אם זה יעזור.  את כל אילו מנסים בתקווה שתתחיל לנשום לבד ולא יצטרכו להנשים אותה ממכונה.  א

היום ביקר ניורולוג שאמר "תנו לה את הזמן שלה....סבלנות".  מקווים שהוא צודק. אחרי זה אמרתי לרייצ'ל "מממממענין....ליעם תמיד לוקחת את הזמן שלה לצאת מדברים".    א

רביעי: ב-8 בבוקר הפסיקו להנשים אותה.  רגע, זה נשמע קצת מפחיד אולי.  ננסה אחרת:  מ-8 בבוקר היא נושמת לבד - כמעט בלע עזרת המכונה.  בלי משכך הכאבים היא יותר עירנית ועם עזרת הקפאין אולי אולי אולי משהו זז.  עדיין מוקדם מידי לפתוח את השמפניה (אבל אף פעם לא מוקדם מידי לבירה), אבל בהחלט יש למה לקוות.   א

הבעיה היא שבלי משכך הכאבים (שמרדים קצת) היא יותר ערה ויותר מודעת לצינור שתקוע לה בגרון ולפיכך היום היא מקיאה שוב ושוב.  כמובן שהנוזלים החדשים שמחדירים לה לבטן (ויטמינים, שומנים, וכו') לא עוזרים.  אבל זה מה יש כרגע.      א

גיבורות

הגיבורות שלי בכל הסיפור הן 3 הנשים שלי.  א
ליעם על איך היא עוד סוחבת ונלחמת.  א
רייצ'ל על - וואלה, מאיפה להתחיל בכלל?   היא שם כמעט כל רגע.  גרה בבית החולים.  ממש.  אילו לא מלים סתם.  שם המיטה שלה ומברשת השיניים והכל.     א
מיטב היא אולי הגיבורה הכי גדולה.  לליעם אין כ"כ ברירה.  לרייצ'ל (ולי) יש את הכלים.  אבל מיטב עדיין רק ילדה.  הכל נסיון ראשוני בשבילה.  והיא עושה [כמעט] את הכל ממש ללא דופי.  זה לא שאין לה רגעים קשים, אבל בתמונה הגדולה היא מחזיקה נהדר.  מענין מה ישאר לה לחיים מכל הסאגה הזאת.    א