יש אור בקצה המנהרה, אולי, וזו לא רכבת

אני  כותב קצת כמו יומן, אעפס, בידיעה (אה, תקווה) שדברים הולכים להשתנות והדברים של יום חמישי כבר לא אקטואלים.  א

יום חמישי 12-11

ליעם כבר 36 שעות נושמת טוב בכוחות עצמה.  הקפה עוזר.  וגם זה שהולכים ומורידים אותה מכל התרופות המרדימות. עדיין מאד לא נוח לה עם צינור ההנשמה התוך-גרוני. היא לא בדיוק מקיאה, אבל נשנקת.  יעני מנסה להקיא.  ולמה?  הנה נסיון לקורא הסקרן:  נטול צינור פלסטיק גמיש בקוטר של 5-6 מ"מ ובאורך של 30-40 ס"מ.  דחוף אותו דרך הפה והגרון כל הדרך לריאות.  אם לא תחווה שום נסיונות הקאה, כנראה שדחפת לקנה הלא נכון.  בקיצור, מכירים איך שרופא דוחף לנו מקל ו"תגיד אההההה" ואנחנו נשנקים. ואחרי זה תנסה לבלוע את הרוק שלך.  נשנקת שוב, הא?  זה הסיפור.  אבל, אם היא תנשום טוב הלילה, מחר בבוקר (ששי), הצינור הארור - זה ששמר אותה בחיים כמה ימים -  יוצא החוצה.  זו התקדמות אדירה בהתחשב איפה היינו לפני שבוע.   א

היום היתה לנו ישיבה עם הרופאים הבכירים, כמה מומחיות בנושאי רפואה-משפחה, הצ'אפלין מכפר נחום, עובדת סוציאלית, ועוד כמה אנשי מקצוע.  נושאי השיחה היו:  איפה ליעם היום, מה האופציות שלנו - אם הכל ילך טוב ואם דברים ישתבשו.  אם ילך טוב אז היא תמשיך לנשום בכוחות עצמה ואז מציעים מכשיר נשימה עם מסיכה אולי רק ללילה.  אם דברים לא ילכו בכיוון חיובי, נצטרך לשקול את הסידור נשימה שהצגתי באחד הפוסטים הקודמים (התקנה של צינור נשימה ישירות לקנה הנשימה).  כרגע דברים מתפתחים בכיוון חיובי, אז כולם חושבים חיובי.        (רגע, אני חייב לרוץ לליעם כדי לעזור לה עם עוד נסיון הקאה - זה חוזר אליה ממש כל כמה דקות בשעה האחרונה - ולפנות נוזלים מהפה שלה בעזרת וקום. מחר בבוקר, אני אומר לה.  עוד טיפ-טיפה סבלנות וניפטר מזה.)     המשכנו.   למה מזמנים צ'אפלין לשיחה כזו? הלו צ'אפלין זה עיקר עיסוקו הוא עזרה רוחנית למשפחות (לא לנו, אבל זה לא קשור). קודם כל השיחה היתה אמורה להתקיים שלשום - כשליעם עדיין לא נשמה בעצמה מספיק.  ואז המצב היה הרבה יותר חמור עדיין. שנית כל, כי הוא מוזמן לכל שיחה עם המשפחה שנערכת בטיפול נמרץ.  יש מקרים קריטיים ויש הורים שמתמוטטים.   א

אז דיברנו.  היתה שיחה טובה מאד.  היתה הסכמה כללית.  וגם קיבלנו ייעוץ חשוב:  בהנחה שליעם אכן תצא מזה בדרך זו או אחרת (לפחות מהסיבוב הנוכחי - מה שעדיין לא וודאי בזמן כתיבת שורות אילו), זה הזמן לדבר על מה נרצה לעשות אם המצב יהיה קריטי שוב ואולי סופני.  הזמן לחשוב ולהחליט הוא בזמן רגוע ולא תחת אש.  ככה כשמגיע זמן הלחץ יש לך כמה אופציות מוכנות מראש ואתה יותר מוכן נפשית.     (שניה.  שוב אני רץ לליעם לנקז לה את הפה ולשחק עם הצינור המשניק.)     המשכנו.   א

ומה היא חושבת כשהיא כלואה בתוך עצמה?  מה היא מרגישה כשכולם מדברים עליה בגוף שלישי כאילו היא לא נמצאת פה בכלל? מה היא רוצה להגיד?  מה היא מרגישה על הצינור המעצבן הזה?  אני לא יכול לחכות לימים הקרובים לראות אותה מחלימה בלי הצינור הזה.  האם היא חוזרת אלינו?  האם זה באמת קורה?   א

בפרספקטיבה של החודשים האחרונים יש משמעות עצומה לזה שהיא נושמת לבד.  הדגש הוא לא על הנשימה העצמאית אלא על זה שבפעם הראשונה בכמה חודשים קורה משהו חיובי.  אולי זה לא יהיה גדול ואולי זה לא ימשך לזמן רב ואולי ואולי ואולי.  אבל בינתיים קורה משהו חיובי וחייבים לשאוב חיוביות מזה.  (וואו, כמה ח'-ים וב'-ים במשפט כ"כ קטן.) א

יום ששי 13-1109
הנה החדשות שלהן פיללנו:  ליעם נושמת בכוחות עצמה כבר יותר מיומיים שלמים.  היום הוציאו לה את צינור הנשימה.  חוץ מצינור ההאכלה היא נטולת צינורות, נושמת לבד, מתרגלת לחיים חדשים.  אני כותב מלים אילו מהעבודה אז אני לא ממש יודע מה קורה בדיוק בבי"ח -- מעבר לשיחת טלפון קצרה עם רייצ'ל.  אבל החדשות טובות.  טובות מאד.  מקווים להמשך טוב.  ושוב פרספקטיבה:  זו הפעם הראשונה מזה אולי שנה שיש חדשות טובות.  שנה!!!    א