יומן השבוע
* יום שני: בעקבות לחץ דם נמוך מאד, ליעם נכנסה לחדר מיון ומשם לטיפול נמרץ.
* שלישי: בדיקות, בדיקות, בדיקות.
* רביעי: הדרדרות!!! טלפונים לכולם לבוא להפרד.
* חמישי: התיצבות. צפירת ארגעה (זמנית???).
(אגב, סיכמתי כל יום במשפט קצר, אבל הקורא חד האף כבר יודע שקורים הרבה דברים כל דקה: הקאות, מפסיקה לנשום, מתחילה לנשום, לחץ דם, ספיקת חמצן, הרכב הדם, שתן-פה-ושתן-שם, וכו', וכו', וכו'.)
* ששי: התאוששות?? הרופאים אומרים שהיא התחילה לנשום לבד. מתחילים מידית בתכנית גמילה ממכונת ההנשמה. מה שזה אומר זה שליעם לוקחת אוויר לבד, אבל המכונה עדיין עוזרת לה לדחוף את זה כל הדרך פנימה. רייצ'ל והמלאכים נותנים לחדר שלנו את השם
team wean
קבוצת גמילה, בתרגום מזפזף. אחרי השבוע המשוגע שהיה לנו, ההתרגשות שליעם מראה סימנים חיוביים אפף מייד את כולם. מחפשים מקל חיובי להאחז בו בתוך המערבולת. הם הדביקו (תרתי משמע) את כל צוות בטיפול נמרץ בשגעון ה
team wean
שלהם. עשו מדבקות, שמו אותן על אחיות, רופאים, מלאכים. היתה אווירה מרוממת מאד.
ווידוי: אני, עם המוניה שבי, התייחסתי לכל זה בזהירות. שמחתי כמובן על השיפור במצבה, אבל לא נתתי לעצמי להסחף לכל החגיגה. הרי רק לפני יומיים היא היתה עם רגל אחת "שם". (גם לא הייתי פה בזמן החגיגות. הייתי בעבודה וכשהגעתי בסוף היום הייתי פשוט רצוץ מידי להכנס לכל זה.)
התכנית היא להפטר ממכונת ההנשמה לגמרי עד יום ראשון.
* ששי בלילה:
זה החלק שלקורא בישראל יש את המידע אפילו לפני שהמעורבים המקומיים יודעים עליו. חדשות טריות טריות. כמו לחמניות ריחניות של בוקר, שאין למצוא באטלנטה.
אני נשארתי בבי"ח בלילה (וזה בדיוק מאיפה שאני כותב כרגע). רייצ'ל קיבלה חופש שהיא חייבת לקחת. ישנה בבית, הולכת ליוגה הבוקר, תחזור לפה רק בסביבות הצהריים.
פונג-פונג-פונג, דינג-דינג-דינג, ביפ-ביפ-ביפ
עדיין ששי בלילה. המכונות והחיישנים מצפצפים ומזעיקים. ליעם ישנה חזק ו...מפסיקה לנשום שוב. (כשהיא ערה היא נושמת לבד די בסדר. זה בעיקר כשהיא ישנה שמתחיל הבלגן.) מתישהו לקראת הבוקר הם שמים אותה על 100% תמיכת חמצן מהמכונה. רייצ'ל והמלכאים עוד לא מודעים לזה (כי הם ישנים עדיין), אבל כל ההתרגשות של אתמול הולכת להצטנן להם. המוח של ליעם פשוט מפסיק לנשום כשהיא ישנה. עמדתי עכשיו עם טכנאי ההנשמה והוא הסביר לי בהמון פרטים איך זה משחק עדין.
קודם כל צריך להבין את המכונה: זו מכונה חכמה שגם חשה כמה ליעם לוקחת בעצמה (ומתי) וגם יכולה להיות מכוונת לכמה אספקה לתת ובאיזו עצמה ותדירות. הם מנסים לתת לליעם רק תמיכה, לא לנשום בשבילה. אבל זה לא תמיד הולך (שוב, בגלל המוח שלה שמפסיק). השיחה עם הטכנאי היתה פשוט מהממת. הוא הראה לי איך הוא מפסיק את התמיכה וליעם לא מתחילה לנשום. קווים ישרים!!! אני עומד פה, על יד המיטה שלה, משוחח שיחת חולין כביכול איתו, והוא מראה לי בשלווה איך הבת שלי מפסיקה לנשום!!! תגיד, שאלתי (לא בפניקה עדיין), זה לא מסוכן? היא הרי לא נושמת בכלל. אז הוא הרים יד לסמן לי להיות סבלני. ותוך כמה שניות המכונה חשה שליעם לא נושמת והתחילה לדחוף לה אוויר (וגם התחילה לנגן ניגוני אזעקה). אז הוא המשיך והסביר איזה מין משחק עדין זה. האם אתה נותן לה את כל האוויר שלו היא זקוקה או שאתה נותן לה 50% או כמה? אז כרגע נותנים לה משהו כמו 5 שאיפות לדקה מהמכונה, שזה בערך 25% מהחמצן שהגוף שלה אמור לספק (ולצרוך). והתקווה היא שהמוח שלה ישתף פעולה, יחוש בעזרה שנותנים לו, ויתחיל לתת לגוף פקודות לנשום. זה עוד לא קורה בזמן כתיבת שורות אילו. ושוב, כל זה קורה רק כשהיא ישנה. הנה, הרגע היא התעוררה ותוך כמה דקות המספרים על המסך קפצו לערכים חיוביים - יעהי התחילה לנשום לבד שוב.
בכל אופן, למרות שהפעמונים צילצלו פה כל הלילה, ישנתי לגמרי כמו בול עץ. אני, שמתעורר מכל נמלה שהולכת על אדן החלון של השכנים, ישנתי כאילו אני בחופש ולא במשמרת בחדר טיפול נמרץ. האחות סיפרה לי שליעם גם הקיאה פעמיים בלילה. אבל אני ישנתי. כל הלחץ של השבוע האחרון התפרק לו: גם הלילות ללא שינה, גם האם-את-הולכת-או-נשארת, גם הדמעות ושאר הירקות.
אז מה נשאר לנו מכל זה? ההתלהבות של
team wean
הולכת להצטנן היום והם הולכים לחזור קצת לכדור הארץ. מה קורה עם דלקת השתן וספירת הדם וכל זה זה עוד מוקדם לדעת. והאם/ואיך הם קשורים לפעולת המוח? אילו השאלות שהצוות הרפואי מתמודד איתן. זו החידה הגדולה. בעצם, זו בדיוק אותה חידה איתה הגענו לפה. היתה התקדמות השבוע, אבל מה שבטוח זה שאנחנו עדיין לא הולכים מפה לאף מקום בקרוב.
א
* יום שני: בעקבות לחץ דם נמוך מאד, ליעם נכנסה לחדר מיון ומשם לטיפול נמרץ.
* שלישי: בדיקות, בדיקות, בדיקות.
* רביעי: הדרדרות!!! טלפונים לכולם לבוא להפרד.
* חמישי: התיצבות. צפירת ארגעה (זמנית???).
(אגב, סיכמתי כל יום במשפט קצר, אבל הקורא חד האף כבר יודע שקורים הרבה דברים כל דקה: הקאות, מפסיקה לנשום, מתחילה לנשום, לחץ דם, ספיקת חמצן, הרכב הדם, שתן-פה-ושתן-שם, וכו', וכו', וכו'.)
* ששי: התאוששות?? הרופאים אומרים שהיא התחילה לנשום לבד. מתחילים מידית בתכנית גמילה ממכונת ההנשמה. מה שזה אומר זה שליעם לוקחת אוויר לבד, אבל המכונה עדיין עוזרת לה לדחוף את זה כל הדרך פנימה. רייצ'ל והמלאכים נותנים לחדר שלנו את השם
team wean
קבוצת גמילה, בתרגום מזפזף. אחרי השבוע המשוגע שהיה לנו, ההתרגשות שליעם מראה סימנים חיוביים אפף מייד את כולם. מחפשים מקל חיובי להאחז בו בתוך המערבולת. הם הדביקו (תרתי משמע) את כל צוות בטיפול נמרץ בשגעון ה
team wean
שלהם. עשו מדבקות, שמו אותן על אחיות, רופאים, מלאכים. היתה אווירה מרוממת מאד.
ווידוי: אני, עם המוניה שבי, התייחסתי לכל זה בזהירות. שמחתי כמובן על השיפור במצבה, אבל לא נתתי לעצמי להסחף לכל החגיגה. הרי רק לפני יומיים היא היתה עם רגל אחת "שם". (גם לא הייתי פה בזמן החגיגות. הייתי בעבודה וכשהגעתי בסוף היום הייתי פשוט רצוץ מידי להכנס לכל זה.)
התכנית היא להפטר ממכונת ההנשמה לגמרי עד יום ראשון.
* ששי בלילה:
זה החלק שלקורא בישראל יש את המידע אפילו לפני שהמעורבים המקומיים יודעים עליו. חדשות טריות טריות. כמו לחמניות ריחניות של בוקר, שאין למצוא באטלנטה.
אני נשארתי בבי"ח בלילה (וזה בדיוק מאיפה שאני כותב כרגע). רייצ'ל קיבלה חופש שהיא חייבת לקחת. ישנה בבית, הולכת ליוגה הבוקר, תחזור לפה רק בסביבות הצהריים.
פונג-פונג-פונג, דינג-דינג-דינג, ביפ-ביפ-ביפ
עדיין ששי בלילה. המכונות והחיישנים מצפצפים ומזעיקים. ליעם ישנה חזק ו...מפסיקה לנשום שוב. (כשהיא ערה היא נושמת לבד די בסדר. זה בעיקר כשהיא ישנה שמתחיל הבלגן.) מתישהו לקראת הבוקר הם שמים אותה על 100% תמיכת חמצן מהמכונה. רייצ'ל והמלכאים עוד לא מודעים לזה (כי הם ישנים עדיין), אבל כל ההתרגשות של אתמול הולכת להצטנן להם. המוח של ליעם פשוט מפסיק לנשום כשהיא ישנה. עמדתי עכשיו עם טכנאי ההנשמה והוא הסביר לי בהמון פרטים איך זה משחק עדין.
קודם כל צריך להבין את המכונה: זו מכונה חכמה שגם חשה כמה ליעם לוקחת בעצמה (ומתי) וגם יכולה להיות מכוונת לכמה אספקה לתת ובאיזו עצמה ותדירות. הם מנסים לתת לליעם רק תמיכה, לא לנשום בשבילה. אבל זה לא תמיד הולך (שוב, בגלל המוח שלה שמפסיק). השיחה עם הטכנאי היתה פשוט מהממת. הוא הראה לי איך הוא מפסיק את התמיכה וליעם לא מתחילה לנשום. קווים ישרים!!! אני עומד פה, על יד המיטה שלה, משוחח שיחת חולין כביכול איתו, והוא מראה לי בשלווה איך הבת שלי מפסיקה לנשום!!! תגיד, שאלתי (לא בפניקה עדיין), זה לא מסוכן? היא הרי לא נושמת בכלל. אז הוא הרים יד לסמן לי להיות סבלני. ותוך כמה שניות המכונה חשה שליעם לא נושמת והתחילה לדחוף לה אוויר (וגם התחילה לנגן ניגוני אזעקה). אז הוא המשיך והסביר איזה מין משחק עדין זה. האם אתה נותן לה את כל האוויר שלו היא זקוקה או שאתה נותן לה 50% או כמה? אז כרגע נותנים לה משהו כמו 5 שאיפות לדקה מהמכונה, שזה בערך 25% מהחמצן שהגוף שלה אמור לספק (ולצרוך). והתקווה היא שהמוח שלה ישתף פעולה, יחוש בעזרה שנותנים לו, ויתחיל לתת לגוף פקודות לנשום. זה עוד לא קורה בזמן כתיבת שורות אילו. ושוב, כל זה קורה רק כשהיא ישנה. הנה, הרגע היא התעוררה ותוך כמה דקות המספרים על המסך קפצו לערכים חיוביים - יעהי התחילה לנשום לבד שוב.
בכל אופן, למרות שהפעמונים צילצלו פה כל הלילה, ישנתי לגמרי כמו בול עץ. אני, שמתעורר מכל נמלה שהולכת על אדן החלון של השכנים, ישנתי כאילו אני בחופש ולא במשמרת בחדר טיפול נמרץ. האחות סיפרה לי שליעם גם הקיאה פעמיים בלילה. אבל אני ישנתי. כל הלחץ של השבוע האחרון התפרק לו: גם הלילות ללא שינה, גם האם-את-הולכת-או-נשארת, גם הדמעות ושאר הירקות.
אז מה נשאר לנו מכל זה? ההתלהבות של
team wean
הולכת להצטנן היום והם הולכים לחזור קצת לכדור הארץ. מה קורה עם דלקת השתן וספירת הדם וכל זה זה עוד מוקדם לדעת. והאם/ואיך הם קשורים לפעולת המוח? אילו השאלות שהצוות הרפואי מתמודד איתן. זו החידה הגדולה. בעצם, זו בדיוק אותה חידה איתה הגענו לפה. היתה התקדמות השבוע, אבל מה שבטוח זה שאנחנו עדיין לא הולכים מפה לאף מקום בקרוב.
א
ממש רכבת הרים! הבטן שלי מתהפכת רק מלקרוא את זה על המסך! ועם זאת, יש משהו מאד מעודד בכך, שבשעות הערות היא נושמת לבד, לא?תמסור לה שהיא אדם מעורר השראה , לוחמת ואמיצה מאין כמוה. משפחה מורחבת קוראת את הבלוג בציפייה ובאדיקות.
ReplyDelete