מקזחסטן באהבה

קוראים שאלו אז הד"ר מסביר:                                                  א

הסיפור הקצר:  מתישהו השבוע, אולי אפילו מחר (שני), יתקינו צינור האכלה ישירות לבטן.  הוחלט על זה סופית רק היום (ראשון).        א

הסיפור היותר ארוך:   עניני הבטן הם די סבוכים ואני לא רוצה להכנס לכל האנטומיה.  משרד הבריאות הקזחסטני, כזכור רוצה לתת לי תואר ד"ר במדעי הפוטבול והבירה - לא בעניני קישקע. אבל הנה בכ"ז קצת למתעקשים:     א

כרגע הצינור נכנס דרך האף, יורד דרך הבטן, ונגמר במעיים.  הצינור שמיועד להיות מותקן השבוע  יכנס דרך הבטן, לא דרך האף, וילך רק עד הבטן (בשלב זה), לא עד למעיים.  זה ניתוח קטן.   היתרון בצינור כזה זה שהוא לא עובר דרך האף ובעיקר לא דרך בית הבליעה.  מה שקורה זה שיש שריר סביב בית הבליעה שנסגר אחרי שאנחנו אוכלים.  הוא זה שחוסם את האוכל מלחזור למעלה.  אם יש צינור שעובר דרכו, הוא לא יכול להסגר לגמרי.  ויש תיאוריה שזה מה שגורם לה להקיא.  אני לא יודע אם אני קונה את זה לגמרי, אבל כולם די מנחשים.  אין תשובה חד-משמעית לשום כיוון.  מנסים מה שחושבים שיעבוד. 

עד אתמול היא לא נגעה באוכל מוצק או נוזלי דרך הפה במשך שבועות.  אתמול, לראשונה היא לקחה משהו קטן דרך הפה.  בעיני החשיבות הגדולה היא לא בזה שאוכל מוצק נכנס לפה אלא בזה שבכלל היה לה חשק לזה וזה בא ביוזמתה.  אבל, מוקדם עדיין לשמוח.  ראינו כבר לפני אתמול איך היא חזרה לאכול אוכל מוצק וירדה מזה מהר.  אז נחכה ונראה.  גם אם היא תאכל אוכל מוצק, עדיין מאד יתכן שיתקינו את הצינור דרך הבטן.  הסיבה היא שחייבים לוודא שהיא תקבל מספיק נוזלים לפעילות טובה של הכליות.  אז אי אפשר להסתמך כרגע על זה שהיא תשתה בעצמה.  בינתיים ליעם התחילה לאכול טיפה ויותר לדבר על אוכל מלאכול ממש.  זה בסדר. צעדים קטנים.   א

ועכשיו אני צריך לחזור לתחום התמחותי האמיתי - עיין לעיל.          א