עזבנו אותך, בלוג יקר, בערך 1:35 בלילה-בוקר. אתה הלכת לישון כי כולך רק מחשב ומלים. והנושא שלך המשיך להקיא כל הלילה. כל חצי-שעה, כל שעה, כל 20 דקות - הקאה. אל תרגיש אשם, בלוגסקי. אתה צריך את המנוחה שלך. אבל לפחות היית יכול להזהיר אותי ב1:35 בלילה-בוקר לא לתת לקוראיך את הרושם שהכל זרי שושנים פה. א
הטוב
את הטוב כבר הזכרנו. ליעם נושמת בעצמה די סדיר. ערה ועירנית. מדברת כמו פעם כאילו ה-10 ימים האחרונים לא היו מעולם. היא אפילו ישבה בכסא גלגלים שלה אתמול והיתה די מבסוטה מעצמה. א
הרע
הרע זה שאני יושב פה ב-6 בבוקר אחרי לילה בלי שינה ועם הרבה הקאות או כמעט-הקאות. ליעם לא ישנה כמעט למרות שהיתה מאד עיפה מכל היום העמוס שעבר עליה (הוצאת צינור הנשימה, ישיבה בכסא גלגלים, ההתרגשות של לחזור להיות עם כולם - לחזור מ"שם"). עדיין צריך לשמוח שהיא חזרה לעצמה, אבל אני מרגיש קצת דפוק בזמן כתיבת שורות אילו כי שני מטר ממני ממש ליעם שוב עושה קולות של הקאה. השידור הזה הוא הכי חי שיכול להיות משדה הקרב. מענין איך ומה יהיה היום. מצד אחד, היא כבר לא זקוקה לטיפול נמרץ. מצד שני אנחנו כבר פה ואולי הרופאים האילו רוצים לנסות ללמוד את ענין ההקאות. (והנה אני מלטף לה את הראש והיא נרדמת ל-20 דקות - רק ע"מ להתעורר עם עוד הקאה.) א
קורטוב של אירוניה: כשרק הגענו לטיפול נמרץ קפצנו מכל צלצול של מנגנוני האזעקה. אח"כ התרגלנו ופחות התרגשנו. אתמול בלילה-עכשיו-בבוקר כשהפעמון מצלצל אני שמח כי זה כנראה סימן שליעם ישנה טוב (ולכן נושמת יותר לאט). הפוך על הפוך כזה. אבל שוב, זה לא קורה הרבה כי היא מתעוררת לתוך ההקאה. א
הגעתי לבי"ח אתמול בערב כשאני כבר הרוג מהשבוע. קיוויתי ללילה רגוע. זה לא קרה. אני שמח שלפחות רייצ'ל הלכה הביתה ללילה אחד. לפני כמה ימים ברגע שבין-לבין ראיתי בטלוויזיה חבר'ה שיוצאים לריצות של 100 מייל ויותר בקומות הכי קשים - מדבר סהרה וכו'. המשוגעים האילו שאין להם שום דבר יותר טוב לעשות בחיים חוץ מלהרוס את הגוף שלהם - והכל בשם האגו. אבל אחד הדברים הכי חזקים שנשארו לי מזה הוא הראיון עם מישהי שאמרה "אתה לא יודע למה בני האדם - גוף ונפש - מסוגלים כשהם חייבים". ואיכשהו זה מייד התקשר לי אלינו. א
No comments:
Post a Comment