אין תשובות לשאלות "האם" שבפוסט האחרון. רק ליעם אולי יודעת משהו עליהן. מה שכן יש זה קצת יותר אינפורמציה על ליעם ועל היום המשוגע שעברנו. מאיפה להתחיל? נתחיל מליעם. אחרי הכל הבלוג הוא על שמה. קורים כמה דברים:
ליעם
1. אחרי גישושים באפילה מצד הרופאים הם מצאו שהיא שוב לוקה בדלקת בדרכי השתן. אחת הסברות היא שהדלקת היא זו שמכריעה אותה כרגע. אבל זה לא ודאי. בכל אופן, אילו חדשות טובות. מצאו משהו ואפשר לטפל בו (אנטיביוטיקה). אז מה קורה עם דרכי השתן? לא לגמרי ברור. מה שיודעים זה מה שכבר סיפרתי קודם: שהיא לא מרוקנת לבד לגמרי ואולי הניקוזים שאנחנו עושים לה לא מספיק. ואולי אנחנו לא מספיק סטרילים ומזהמים את הבפנוכו בעצמנו? קשה לדעת.
2. בעיות הנשימה: ליעם לא נושמת טוב - גם זה לא חדש. אבל ה"לא טוב" הגיע למצב של מסוכן.
א. במקום לנשום 15-20 פעמים בדקה, ליעם נושמת משהו כמו 7 פעמים בדקה - לגמרי לא מספיק. ולמה היא נושמת כ"כ מעט? הסברה היא שהדלקת שתן היא שמשפיעה איכשהו על המוח שמאיט את הנשימה.
ב. בפעמים המעטות שהיא נושמת היא לא עושה את זה מספיק טוב - אולי בגלל החולשה שלה.
ג. דרכי הנשימה שלה נסתמות בנוזלים (רוק, נזלת) - מה שמקשה על הנשימה עוד יותר.
אז הרופאים המליצו להחליף את מסכת החמצן עם צינור שנכנס לה דרך הפה עד לריאות. ככה היא לא צריכה להתאמץ ע"מ לנשום. זה ינשום בשבילה. הסיפור הקצר הוא שהתקינו לה את זה ועכשיו מחכים (יום, יומיים, שלושה) לראות אם זה יעזור לה או לא. הסיפור היותר ארוך בהמשך.
מעבר לענין השתן והנשימה, נראה כאילו ליעם "די בסדר" (נשמע דפוק לאללה, לא?). כל שאר הירקות מתמיד נשארו - כליות, לחץ דם, וכו'. ואולי יש עוד דברים שאנחנו עדיין לא יודעים. כרגע הורגים תורכי ומנסים לנוח.
היום (בעצם גם קצת מאתמול)
אז אתמול דברים לא נראו הכי טוב, אבל עדיין היו גישושים. עדיין חיכינו לתוצאות. כל זמן שזה (היה) המצב, אני אישית לא הייתי כ"כ מודאג. (למען האמת די הדאיג אותי שאני כזה שליו. מה אני דפוק? ליעם נאבקת על חייה ואני ממשיך בשלי כאילו כלום.) אבל אתמול בערב איכשהו רייצ'ל ואני היינו ביחד בבית לכמה דקות (סבתא נשארה עם ליעם). ואיכשהו צצה לה השיחה "מה יהיה אם" והמחשבות הכי גרועות עלו על השולחן. מאותו רגע כל האדישות שלי נהפכה על פיה. למען האמת, מאז ועד כתיבת מלים אילו אני די דומע. אבל זה רק תחילתו של הסיפור.
הבוקר (אחרי לילה בלי הרבה שינה - שלי, לא של ליעם), מיטב הלכה לבית הספר ואני למשרד. משם התקשרתי לרייצ'ל בבי"ח לקבל דיווח לגבי הלילה. לא היו חדשות מרעישות. אחרי כמה דקות רייצ'ל ניתקה כי הגיע צוות לעשות לליעם סריקת מוח. בינתיים, בעבודה, למרות שעדיין לא קרה שום דבר קריטי עם ליעם, התחלתי לברר מה הזכויות שלי במקרה שאני צריך להיות בימים הקרובים בבי"ח או, במקרה הכי גרוע, אם ליעם תעזוב אותנו. את כל זה עשיתי רק ע"ס השיחה שלנו מאתמול בערב. לא שום דבר מהבוקר.
לפני שהספקתי למצוא שום דבר, הטלפון צילצל. "תגיע מייד לבית חולים". רייצ'ל היתה בבכי.
בלי לשאול מה-ומי יצאתי לדרך. 40 דקות ארורות שבהן לא ראיתי את הדרך. בכיתי לגמרי. חשבתי את המחשבות הגרועות ביותר. ובכיתי. בכיתי בכיתי בכיתי. אבל גם הייתי מבולבל: לפני שעה דברים היו כרגיל. איך הסריקת מוח שינתה את הכל בצורה כ"כ דרסטית?
כשכנסתי לחדר שלה אני רואה אותה בדיוק כמו שעזבתי אותה אתמול בערב. אז לא כ"כ הבנתי למה הוזעקתי. קרו כמה דברים שגרמו לרייצ'ל לחזוב ש"זהו...או-טו-טו נגמר":
1. ליעם לא הרגישה טוב - אזל לה צבע מהפנים, היא נשמה עוד פחות טוב, פחות ופחות הגיבה.
2. מהרופא המנשים רייצ'ל הבינה שאם מחדירים לליעם צינור הנשמה אז זה די לצמיתות. וזה די מוטט אותה - לחשוב שליעם תהיה על לצמיתות מכשיר הנשמה בבית (משהו שעדיין לגמרי אפשרי - עוד נחזור לזה).
תוצאה של שני הדברים שלעיל: רייצ'ל חשבה שאילו הן השעות האחרונות של ליעם. היא הזעיקה את כולם - מיטב מבי"ס, משפחה, חברים. (אבל את כל זה אני ידעתי רק בדיעבד. כשהגעתי לפה אז דברים היו די שלווים. ליעם עשתה את ההלוך-חזור שלה בין ישנוניות לערות. לא היה לי לגמרי ברור למה הוזעקנו. רק בזמן ארוחת צהריים - כמה שעות אחרי שהגעתי - ידידה, שהיתה פה בבוקר עם רייצ'ל ושהיא בעצמה אמא של ילד מיוחד, סיפרה לי שהיא לא ראתה את רייצ'ל ככה אף פעם - וגם לא את ליעם. שבאמת נראה שאו-טו-טו זהו-זה.)
בכל אופן, קצת אחרי שהגעתי נכנסו הרופאים והסבירו את מה שהסברתי לעיל בקשר לאינפקציה בדרכי השתן. אילו היו חדשות טובות וכולנו קצת נרגענו. והם גם אמרו (בדיעבד אנחנו יודעים שבלי ממש לדעת) שאם האנטיביוטיקה תעזור להתגבר על הדלקת, אולי לא יצטרכו את צינור ההנשמה בכלל. מין פתח תקווה קטן כזה. הרגשות הפכו ממחשבות הכי גרועות ל"היי, אנחנו אולי נצא מזה". אולי אשליה מוקדמת, אבל אני אשקר אם אומר שזה לא היה טוב להרגיש התרוממות רוח כזו בכל החרא.
אבל עדיין לא ידענו מספיק על הצינור הנשמה החדש. הרופא המנשים נכנס - עם ליווי גדול: עוד רופאים, אחיות, צ'פלין (מין יועץ כזה שקשור לכנסיה, שעוד לא ידע שאני, ממש כמו ג'יזס שלו, גם כן הלכתי ע"פ המים ממש שם - בחוף הזה בצפון הכינרת, שדה-תל-נחום - ולא משנה שזה היה על סקי-מים). "שבו",אמר הד"ר, "צריך לדבר". נו, ואנחנו הלא יודעים שכשמישהו אומר משהו כזה ועוד מגיע עם צ'פלין בחדר, זה לא נראה טוב. אבל דווקא התחילה שיחה טכנית טובה. הוא הציג לנו אופציות שונות. כעקרון להמשיך להנשים אותה כעם מסיכה או להחדיר את הצינור דרך הפה והגרון. וכמובן שהועלו עוד שאלות "מה יהיה אם זה ישאר לאורך זמן?"; "אם מצבה ישתפר, האם אפשר יהיה להוציא את הצינור?"; "האם יצטרכו להכניס צינור קבוע?". והדברים שלו הרגיעו את הרוחות כי המלים "לצמיתות" ו"מה יהיה אם" נדחו לשיחה יותר מאוחרת - שאולי לא תתקיים לעולם. (ולמה צ'פלין הגיע? כי יש משפחות שברגעים כאלו קשה להם והם צריכות עזרה נפשית. ופה, בדרום הבפטיסטי, צ'פלין הוא מן יועץ כזה.)
בכל אופן, הד"ר פנה לצאת ואמר שאנחנו לא צריכים להחליט מיד ושניקח את הזמן שלנו ושנוכל להתיעץ איתו מתי שנרצה.הצ'פלין עוד לא הספיק למלמל "האב, הבן, ורוח הקודש" ואני כבר ידעתי בלב שלי מה אני רוצה: תתקין את הצינור. תתקין אותו עכשיו. כי אי אפשר לקבל תשובות לכל השאלות שלנו כרגע. אבל מה שחשוב כאן ועכשיו הוא לשפר את מצבה - כמה שיותר מהר. עם המסיכה זה הימור של 50-50 - או שהיא תתאושש או שלא. עם הצינור התוך-גרוני היא לא תצטרך לנשום לבד. זה ינשים אותה. זה דבר אחד פחות איתו היא תצטרך להתמודד. ואחרי שלרייצל היה זמן לעכל, הלכנו על זה ועכשיו זה מותקן. ועכשיו נשאר לחכות. מחכים שהאנטיביוטיקה תתחיל לעבוד; מחכים שהגוף של ליעם ילמד לנשום עם הצינור; מחכים לראות כמה זה מפריע לגרון (היא כבר הספיקה להקיא פעם אחת בגלל ש....נו, תארו לעצמכם שלכם עובר צינור בגרון....לא תקיאו?). ונשאר כמובן גם לקוות. תמיד לקוות.
ובכל היום הזה הגיעו עשרות חברים (שחשבו שזהו-זה). ודואגים לנו לאוכל ולכל מה שצריך. הקהילה חמה ותומכת.
ועכשיו ליעם נחה וגם אנחנו חייבים מנוחה.
א
ליעם
1. אחרי גישושים באפילה מצד הרופאים הם מצאו שהיא שוב לוקה בדלקת בדרכי השתן. אחת הסברות היא שהדלקת היא זו שמכריעה אותה כרגע. אבל זה לא ודאי. בכל אופן, אילו חדשות טובות. מצאו משהו ואפשר לטפל בו (אנטיביוטיקה). אז מה קורה עם דרכי השתן? לא לגמרי ברור. מה שיודעים זה מה שכבר סיפרתי קודם: שהיא לא מרוקנת לבד לגמרי ואולי הניקוזים שאנחנו עושים לה לא מספיק. ואולי אנחנו לא מספיק סטרילים ומזהמים את הבפנוכו בעצמנו? קשה לדעת.
2. בעיות הנשימה: ליעם לא נושמת טוב - גם זה לא חדש. אבל ה"לא טוב" הגיע למצב של מסוכן.
א. במקום לנשום 15-20 פעמים בדקה, ליעם נושמת משהו כמו 7 פעמים בדקה - לגמרי לא מספיק. ולמה היא נושמת כ"כ מעט? הסברה היא שהדלקת שתן היא שמשפיעה איכשהו על המוח שמאיט את הנשימה.
ב. בפעמים המעטות שהיא נושמת היא לא עושה את זה מספיק טוב - אולי בגלל החולשה שלה.
ג. דרכי הנשימה שלה נסתמות בנוזלים (רוק, נזלת) - מה שמקשה על הנשימה עוד יותר.
אז הרופאים המליצו להחליף את מסכת החמצן עם צינור שנכנס לה דרך הפה עד לריאות. ככה היא לא צריכה להתאמץ ע"מ לנשום. זה ינשום בשבילה. הסיפור הקצר הוא שהתקינו לה את זה ועכשיו מחכים (יום, יומיים, שלושה) לראות אם זה יעזור לה או לא. הסיפור היותר ארוך בהמשך.
מעבר לענין השתן והנשימה, נראה כאילו ליעם "די בסדר" (נשמע דפוק לאללה, לא?). כל שאר הירקות מתמיד נשארו - כליות, לחץ דם, וכו'. ואולי יש עוד דברים שאנחנו עדיין לא יודעים. כרגע הורגים תורכי ומנסים לנוח.
היום (בעצם גם קצת מאתמול)
אז אתמול דברים לא נראו הכי טוב, אבל עדיין היו גישושים. עדיין חיכינו לתוצאות. כל זמן שזה (היה) המצב, אני אישית לא הייתי כ"כ מודאג. (למען האמת די הדאיג אותי שאני כזה שליו. מה אני דפוק? ליעם נאבקת על חייה ואני ממשיך בשלי כאילו כלום.) אבל אתמול בערב איכשהו רייצ'ל ואני היינו ביחד בבית לכמה דקות (סבתא נשארה עם ליעם). ואיכשהו צצה לה השיחה "מה יהיה אם" והמחשבות הכי גרועות עלו על השולחן. מאותו רגע כל האדישות שלי נהפכה על פיה. למען האמת, מאז ועד כתיבת מלים אילו אני די דומע. אבל זה רק תחילתו של הסיפור.
הבוקר (אחרי לילה בלי הרבה שינה - שלי, לא של ליעם), מיטב הלכה לבית הספר ואני למשרד. משם התקשרתי לרייצ'ל בבי"ח לקבל דיווח לגבי הלילה. לא היו חדשות מרעישות. אחרי כמה דקות רייצ'ל ניתקה כי הגיע צוות לעשות לליעם סריקת מוח. בינתיים, בעבודה, למרות שעדיין לא קרה שום דבר קריטי עם ליעם, התחלתי לברר מה הזכויות שלי במקרה שאני צריך להיות בימים הקרובים בבי"ח או, במקרה הכי גרוע, אם ליעם תעזוב אותנו. את כל זה עשיתי רק ע"ס השיחה שלנו מאתמול בערב. לא שום דבר מהבוקר.
לפני שהספקתי למצוא שום דבר, הטלפון צילצל. "תגיע מייד לבית חולים". רייצ'ל היתה בבכי.
בלי לשאול מה-ומי יצאתי לדרך. 40 דקות ארורות שבהן לא ראיתי את הדרך. בכיתי לגמרי. חשבתי את המחשבות הגרועות ביותר. ובכיתי. בכיתי בכיתי בכיתי. אבל גם הייתי מבולבל: לפני שעה דברים היו כרגיל. איך הסריקת מוח שינתה את הכל בצורה כ"כ דרסטית?
כשכנסתי לחדר שלה אני רואה אותה בדיוק כמו שעזבתי אותה אתמול בערב. אז לא כ"כ הבנתי למה הוזעקתי. קרו כמה דברים שגרמו לרייצ'ל לחזוב ש"זהו...או-טו-טו נגמר":
1. ליעם לא הרגישה טוב - אזל לה צבע מהפנים, היא נשמה עוד פחות טוב, פחות ופחות הגיבה.
2. מהרופא המנשים רייצ'ל הבינה שאם מחדירים לליעם צינור הנשמה אז זה די לצמיתות. וזה די מוטט אותה - לחשוב שליעם תהיה על לצמיתות מכשיר הנשמה בבית (משהו שעדיין לגמרי אפשרי - עוד נחזור לזה).
תוצאה של שני הדברים שלעיל: רייצ'ל חשבה שאילו הן השעות האחרונות של ליעם. היא הזעיקה את כולם - מיטב מבי"ס, משפחה, חברים. (אבל את כל זה אני ידעתי רק בדיעבד. כשהגעתי לפה אז דברים היו די שלווים. ליעם עשתה את ההלוך-חזור שלה בין ישנוניות לערות. לא היה לי לגמרי ברור למה הוזעקנו. רק בזמן ארוחת צהריים - כמה שעות אחרי שהגעתי - ידידה, שהיתה פה בבוקר עם רייצ'ל ושהיא בעצמה אמא של ילד מיוחד, סיפרה לי שהיא לא ראתה את רייצ'ל ככה אף פעם - וגם לא את ליעם. שבאמת נראה שאו-טו-טו זהו-זה.)
בכל אופן, קצת אחרי שהגעתי נכנסו הרופאים והסבירו את מה שהסברתי לעיל בקשר לאינפקציה בדרכי השתן. אילו היו חדשות טובות וכולנו קצת נרגענו. והם גם אמרו (בדיעבד אנחנו יודעים שבלי ממש לדעת) שאם האנטיביוטיקה תעזור להתגבר על הדלקת, אולי לא יצטרכו את צינור ההנשמה בכלל. מין פתח תקווה קטן כזה. הרגשות הפכו ממחשבות הכי גרועות ל"היי, אנחנו אולי נצא מזה". אולי אשליה מוקדמת, אבל אני אשקר אם אומר שזה לא היה טוב להרגיש התרוממות רוח כזו בכל החרא.
אבל עדיין לא ידענו מספיק על הצינור הנשמה החדש. הרופא המנשים נכנס - עם ליווי גדול: עוד רופאים, אחיות, צ'פלין (מין יועץ כזה שקשור לכנסיה, שעוד לא ידע שאני, ממש כמו ג'יזס שלו, גם כן הלכתי ע"פ המים ממש שם - בחוף הזה בצפון הכינרת, שדה-תל-נחום - ולא משנה שזה היה על סקי-מים). "שבו",אמר הד"ר, "צריך לדבר". נו, ואנחנו הלא יודעים שכשמישהו אומר משהו כזה ועוד מגיע עם צ'פלין בחדר, זה לא נראה טוב. אבל דווקא התחילה שיחה טכנית טובה. הוא הציג לנו אופציות שונות. כעקרון להמשיך להנשים אותה כעם מסיכה או להחדיר את הצינור דרך הפה והגרון. וכמובן שהועלו עוד שאלות "מה יהיה אם זה ישאר לאורך זמן?"; "אם מצבה ישתפר, האם אפשר יהיה להוציא את הצינור?"; "האם יצטרכו להכניס צינור קבוע?". והדברים שלו הרגיעו את הרוחות כי המלים "לצמיתות" ו"מה יהיה אם" נדחו לשיחה יותר מאוחרת - שאולי לא תתקיים לעולם. (ולמה צ'פלין הגיע? כי יש משפחות שברגעים כאלו קשה להם והם צריכות עזרה נפשית. ופה, בדרום הבפטיסטי, צ'פלין הוא מן יועץ כזה.)
בכל אופן, הד"ר פנה לצאת ואמר שאנחנו לא צריכים להחליט מיד ושניקח את הזמן שלנו ושנוכל להתיעץ איתו מתי שנרצה.הצ'פלין עוד לא הספיק למלמל "האב, הבן, ורוח הקודש" ואני כבר ידעתי בלב שלי מה אני רוצה: תתקין את הצינור. תתקין אותו עכשיו. כי אי אפשר לקבל תשובות לכל השאלות שלנו כרגע. אבל מה שחשוב כאן ועכשיו הוא לשפר את מצבה - כמה שיותר מהר. עם המסיכה זה הימור של 50-50 - או שהיא תתאושש או שלא. עם הצינור התוך-גרוני היא לא תצטרך לנשום לבד. זה ינשים אותה. זה דבר אחד פחות איתו היא תצטרך להתמודד. ואחרי שלרייצל היה זמן לעכל, הלכנו על זה ועכשיו זה מותקן. ועכשיו נשאר לחכות. מחכים שהאנטיביוטיקה תתחיל לעבוד; מחכים שהגוף של ליעם ילמד לנשום עם הצינור; מחכים לראות כמה זה מפריע לגרון (היא כבר הספיקה להקיא פעם אחת בגלל ש....נו, תארו לעצמכם שלכם עובר צינור בגרון....לא תקיאו?). ונשאר כמובן גם לקוות. תמיד לקוות.
ובכל היום הזה הגיעו עשרות חברים (שחשבו שזהו-זה). ודואגים לנו לאוכל ולכל מה שצריך. הקהילה חמה ותומכת.
ועכשיו ליעם נחה וגם אנחנו חייבים מנוחה.
א
No comments:
Post a Comment