החדר יותר ריק. מכונות הנשמה וצינורות הוחזרו לאפסנאות בינתיים. לליעם היה יום מצוין היום. היא ערה ועירנית. מנסה לדבר - הקול עדיין צרוד כי הגרון מחוספס מהצינור שהיה שם. מתבדחת בכיף. איזו ילדה!!! איזה כח יש לה!!! רק לפני כמה ימים היא היתה כמעט "שם", ועכשיו היא פה כאילו מעולם לא נעלמה. זה שליעם ערה ועירנית וחזרה לעצמה זה רק מראה שהיא תמיד היתה שם. מה שמביא אותי לחשוב......א
את הקטע הבא כתבתי לפני כמה ימים ושמרתי בצד: על מה את חושבת, ליעם? על מה את חושבת כשהראש שלך זרוק בתנוחה מוזרה אחורה? כשאנשים מסתובבים סביבך ומדברים עלייך כאילו את לא פה, ממש על ידם? מה את חושבת על הצינור שתקוע לך בגרון? האם את סולחת לנו שאנחנו "מרשים להם" לעשות לך דברים כאלו? האם את יודעת כמה קרוב היית ללא-להיות פה איתנו? מה את חושבת על כל השיחות חולין שמדברים מסביב למיטתך - על אוכל ועבודה ושפת הים ובכלל? זה בכלל מזיז לך? א
ליעם היא לא דברנית גדולה אז קשה לי להאמין שאי-פעם נדע את התשובות (אם בכלל יש כאלו). אבל זה שהיא שומעת אותנו זה בטוח, לדעתי. ויותר מזה: זה חלק ממה שעזר לה לחזור. אז מה באמת עזר להחזיר אותה מ"שם"? לדעתי קומבינציה של גורמים: המדע והרפואה (יעני האנטיביוטיקה, תיקון השאנט, התרופות, ההנשמה); הסבלנות (של הצוות הרפואי, שלנו, ובעיקר של ליעם); האהבה שנשפכה עליה ועלינו כל הזמן בלי הרף. חשוב מאד!!!; ומעל לכל הכח הבלתי נלאה של ליעם. א
טוב, 1:35 בלילה-בוקר פה. הרגע האחות גמרה לנקות את ליעם ולנקז אותה. אני סוגר את הבסטה ומנסה לעזור לה להרדם. א
וואו!!! הכל נשמע כמו תסריט, שאם היית מציע אותו למפיק כלשהו, כדי שיעשה מזה סרט - הוא היה מסרב, כי זה כל כך לא אמיתי! הרבה חשבתי בשבועיים האחרונים על מה בעצם ליעם חושבת, מה היא אומרת לעצמה. ומאד הזדהיתי עם מה שתיארת כאן.היא כל כך מיוחדת שזה מעורר השראה. האם היא מצליחה לישון בלילה?
ReplyDelete