אז הנה מה שקורה, פלוס-מינוס:
בליל ששי האחרון ליעם די סבלה. לא לשאול ממה כי אין לדעת. הרבה "אמא כואב לי" ו"אאאוווווו" ו"אני לא מרגישה טוב". כל הלילה. לא זוכר בדיוק מה היה אחרי זה בסופשבוע, מתערבבים לי כבר הימים. כלומר, בראשון היה פוטבול, את זה אני כן זוכר....שני משחקים מצוינים, כצפוי. בכל אופן, בשלב מסוים היא נכנסה שוב למין תרדמה כזו - כנראה בזכות התרופות למניעת סיז'רים.
לחץ הדם: נדנדה - עולה ויורד.
כליות: די יציבות, אבל לא במספרים משביעי רצון. דיאליזה? אולי.
נשימה: איטית מידי, אבל לא קריטית.
אוכל: זה הענין הגדול כרגע. ליעם לא קיבלה מזון לקיבה שלה כבר כמה שבועות. ע"פ הרופאים קיבה כזו שלא מאכילים אותה במשך זמן רב "שוכחת" איך לעכל. אז אתמול שניסו להתחיל שוב, ליעם הקיאה בשלב מסוים. הם מנסים טקטיקות שונות ע"מ להרגיל את הקיבה מחדש לקבל מזון ולעכלו. וזה "משחק" עדין וקשה מאד. ושפנת הנסיונות שלנו היא שסובלת. היא זו שמקיאה ומאדימה ואז גם לחץ הדם עולה.
וכשליעם במצב כזה, אז בד"כ או שהיא שקטה מאד (כפי שהיא כרגע), לא מדברת, לא מחייכת, עיניה נעוצות בתקרה רוב הזמן; או שהיא מתלוננת בלי הרף. א
מענין שלפני כמה ימים כשהיא הרגישה טוב ופיטפטה עם כולם, הרופאים והאחיות לא האמינו. הם באו לראות את הפלא - שהוא בכלל לא פלא. זו ליעם. הליעם שהם רואים, זו החשוכה, הכבויה, הנחלשת - זו לא ליעם שאנחנו מכירים. קשה להסביר לצוות הרפואי איזה מין ילדה היא ושהם יאמינו כשהם רואים אותה במצב כזה. א
קוראות שאלו (בערך)
האם שקלתם אפשרות של אחות שתהיה עם ליעם בלילה - שניים שלושה לילות בשבוע, כדי קצת לתת לגוף שלכם לנוח?
לא, לא שקלנו כי זה בלתי אפשרי לשכור אחות כל עוד היא בבי"ח. אבל זה יותר מזה: אנחנו לא "מפקירים" את ליעם. היא הבת שלנו. לא מתקבל על הדעת שבזמן שהיא הכי צריכה אותנו - בלילה כשהיא סובלת - יציץ איזה פרצוף זר וינסה לעזור לה. איך היא תרגיש אם תראה מישהו שהיא לא מכירה כשהיא מבקשת את אבא או אמא?
מה שלומך בימים האלה? האם אתה מוצא קצת שעות לאופניים, למה שקצת מנקה את הראש? האם יש לך חבר או שניים, שאפשר שם להיות אצלו עם "נעלי בית" - כלומר, לפרוק קצת מהלב ולהיות רק אשר - לא אבא, לא איש מחשבים, לא הבעל של רייצ'ל?
שלומי בסדר - קצת לחוץ אבל זה מה יש. לא, אין זמן לאופניים. פשוט אין זמן. אבל גם לא הכי נעים לצאת לרכיבה בקור. אז הצירוף של יום שגם יש לי זמן וגם לא קר וגם יש לי חשק וגם ליעם מרגישה מספיק טוב וגם רייצ'ל לא צריכה שאני אחליף אותה - מתמטיקה מסובכת מידי. אבל, אני בכלל בר מזל כי כשאני במשרד אני לוקח שעה (וגונב עוד קצת) והולך לחדר כושר ומנסה להזיע קצת (ואחרי זה אני הולך לחדר האוכל ולוקח משהו ואח"כ אני פוסע בין העצים של היער על שפת הנהר חזרה לבנין שלי - ממש קיבוץ). המשרד הוא נופש בהשוואה למה שרייצ'ל וליעם עוברות כל יום וכל שעה. רייצ'ל וליעם ומיטב הן אילו שצריך לדאוג להן יותר ממני.
ואותו דבר בערך נכון לגבי חברים - אין זמן כמעט. אבל גם, ארה"ב זה לא ישראל. יש לי אמנם חברים של "נעלי בית" (אני מעדיף את הביטוי "מישהו שאפשר לתקוע איתו נאד ביחד", אבל גם נעלי בית זה בסדר), אבל זה פשוט לא יוצא. צריך לסדר את זה מראש ולהכנס לאוטו ולנסוע לשם. כי מעבר לכל הנאמר עד כה יש גם את מיטב. ביומיום צריך להקים אותה בבוקר ולהאכיל אותה ולקחת אותה לבי"ס או לחכות עד שאוספים אותה ואז להיות בבית כשהיא חוזרת בערב עיפה ורעבה והרגליים כואבות מהריקוד ולעשות לה אמבטיה עם מלחי ריפוי ולעשות לה משקה עם מגנזיום וכו'.
אגב, מה אני אם לא אבא ואיש מחשבים ובעל של רייצ'ל? לא נשאר כלום. אה, זה בעצם מה שאני...כלומניק....נפתרה החידה.
חיפושיות
אין חדש. עדיין בזבל.
א
-- Asher
בליל ששי האחרון ליעם די סבלה. לא לשאול ממה כי אין לדעת. הרבה "אמא כואב לי" ו"אאאוווווו" ו"אני לא מרגישה טוב". כל הלילה. לא זוכר בדיוק מה היה אחרי זה בסופשבוע, מתערבבים לי כבר הימים. כלומר, בראשון היה פוטבול, את זה אני כן זוכר....שני משחקים מצוינים, כצפוי. בכל אופן, בשלב מסוים היא נכנסה שוב למין תרדמה כזו - כנראה בזכות התרופות למניעת סיז'רים.
לחץ הדם: נדנדה - עולה ויורד.
כליות: די יציבות, אבל לא במספרים משביעי רצון. דיאליזה? אולי.
נשימה: איטית מידי, אבל לא קריטית.
אוכל: זה הענין הגדול כרגע. ליעם לא קיבלה מזון לקיבה שלה כבר כמה שבועות. ע"פ הרופאים קיבה כזו שלא מאכילים אותה במשך זמן רב "שוכחת" איך לעכל. אז אתמול שניסו להתחיל שוב, ליעם הקיאה בשלב מסוים. הם מנסים טקטיקות שונות ע"מ להרגיל את הקיבה מחדש לקבל מזון ולעכלו. וזה "משחק" עדין וקשה מאד. ושפנת הנסיונות שלנו היא שסובלת. היא זו שמקיאה ומאדימה ואז גם לחץ הדם עולה.
וכשליעם במצב כזה, אז בד"כ או שהיא שקטה מאד (כפי שהיא כרגע), לא מדברת, לא מחייכת, עיניה נעוצות בתקרה רוב הזמן; או שהיא מתלוננת בלי הרף. א
מענין שלפני כמה ימים כשהיא הרגישה טוב ופיטפטה עם כולם, הרופאים והאחיות לא האמינו. הם באו לראות את הפלא - שהוא בכלל לא פלא. זו ליעם. הליעם שהם רואים, זו החשוכה, הכבויה, הנחלשת - זו לא ליעם שאנחנו מכירים. קשה להסביר לצוות הרפואי איזה מין ילדה היא ושהם יאמינו כשהם רואים אותה במצב כזה. א
קוראות שאלו (בערך)
האם שקלתם אפשרות של אחות שתהיה עם ליעם בלילה - שניים שלושה לילות בשבוע, כדי קצת לתת לגוף שלכם לנוח?
לא, לא שקלנו כי זה בלתי אפשרי לשכור אחות כל עוד היא בבי"ח. אבל זה יותר מזה: אנחנו לא "מפקירים" את ליעם. היא הבת שלנו. לא מתקבל על הדעת שבזמן שהיא הכי צריכה אותנו - בלילה כשהיא סובלת - יציץ איזה פרצוף זר וינסה לעזור לה. איך היא תרגיש אם תראה מישהו שהיא לא מכירה כשהיא מבקשת את אבא או אמא?
מה שלומך בימים האלה? האם אתה מוצא קצת שעות לאופניים, למה שקצת מנקה את הראש? האם יש לך חבר או שניים, שאפשר שם להיות אצלו עם "נעלי בית" - כלומר, לפרוק קצת מהלב ולהיות רק אשר - לא אבא, לא איש מחשבים, לא הבעל של רייצ'ל?
שלומי בסדר - קצת לחוץ אבל זה מה יש. לא, אין זמן לאופניים. פשוט אין זמן. אבל גם לא הכי נעים לצאת לרכיבה בקור. אז הצירוף של יום שגם יש לי זמן וגם לא קר וגם יש לי חשק וגם ליעם מרגישה מספיק טוב וגם רייצ'ל לא צריכה שאני אחליף אותה - מתמטיקה מסובכת מידי. אבל, אני בכלל בר מזל כי כשאני במשרד אני לוקח שעה (וגונב עוד קצת) והולך לחדר כושר ומנסה להזיע קצת (ואחרי זה אני הולך לחדר האוכל ולוקח משהו ואח"כ אני פוסע בין העצים של היער על שפת הנהר חזרה לבנין שלי - ממש קיבוץ). המשרד הוא נופש בהשוואה למה שרייצ'ל וליעם עוברות כל יום וכל שעה. רייצ'ל וליעם ומיטב הן אילו שצריך לדאוג להן יותר ממני.
ואותו דבר בערך נכון לגבי חברים - אין זמן כמעט. אבל גם, ארה"ב זה לא ישראל. יש לי אמנם חברים של "נעלי בית" (אני מעדיף את הביטוי "מישהו שאפשר לתקוע איתו נאד ביחד", אבל גם נעלי בית זה בסדר), אבל זה פשוט לא יוצא. צריך לסדר את זה מראש ולהכנס לאוטו ולנסוע לשם. כי מעבר לכל הנאמר עד כה יש גם את מיטב. ביומיום צריך להקים אותה בבוקר ולהאכיל אותה ולקחת אותה לבי"ס או לחכות עד שאוספים אותה ואז להיות בבית כשהיא חוזרת בערב עיפה ורעבה והרגליים כואבות מהריקוד ולעשות לה אמבטיה עם מלחי ריפוי ולעשות לה משקה עם מגנזיום וכו'.
אגב, מה אני אם לא אבא ואיש מחשבים ובעל של רייצ'ל? לא נשאר כלום. אה, זה בעצם מה שאני...כלומניק....נפתרה החידה.
חיפושיות
אין חדש. עדיין בזבל.
א
No comments:
Post a Comment