הקורא חד-הניקוד יודע כבר שברגע שאני כותב משהו טוב, משהו רע קורה. וההפך. אז אתמול כתבתי על ימים קשים. ליעם הפושטקית שמעה והחליטה לעשות ממני אדיוט - שוב. הבוקר כשרייצ'ל התקשרה לעדכן אותי בקורות הלילה, היא סיפרה שליעם פתחה את הפה ואמרה "אני כועסת, אני כועסת"
I'm mad, I'm mad, I'M MAD
מסתבר שמה שחשבתי כל הזמן אכן נכון: מתחת לאאאאאוווו ולשקט ולחוסר התגובות, ליעם חיה וקיימת ומרגישה וחושבת. רק מתקשה להתבטא. היום היה לה יום הרבה יותר טוב. כנראה שמה שחשבנו על התרופה הממריצה - ריטאלין - שנתנו לה ושיגע אותה, התברר כנכון. אינטואיציה של הורים. היום היא התלוננה הרבה פחות, דיברה יותר, היתה שקטה, נחה, ואפילו הוציאה התבדחות אחת קטנה. הרוח הלוחמת שלה ואהבת החיים הבלתי נגמרת שלה הם.....אין לי מלים להשלים את המשפט הזה. פרס נובל קטן עליה.
המספרים כולם המגמת שיפור - לחץ הדם (עדיין גבוה מידי), קצב הלב, נשימה, וכו'. אתמול חידשו את המזון (כשאני אומר "מזון" אני מתכוון לזה הנוזלי דרך הצינור - עד להודעה חדשה). מעלים לה את הכמות בהדרגה ועד כתיבת שורות אילו הכל הולך חלק. במקביל הגוף מנקה את עצמו - ונשאיר את המשפט הזה כמו שהוא.
כליות: בשבועות האחרונים חלה הדרדרות במצב הכליות. המספרים היומיים לא נראים טוב. לא דיברנו על זה עם הרופאים בהרחבה עדיין (מוזר, לא?), אבל נתנו לנו להבין שזה מצב די בלתי-הפיך. והנה היום היה שיפור במספרים - קטן אמנם אבל אולי הוא מבשר על שיפור יותר משמעותי? מענין שזה קרה במקביל לשיפור הכללי. האם המוח הוא זה שמשדר לכליות "תסננו יותר טוב עכשיו"? שאלתי את אחד המומחים שאלה דומה לפני כמה ימים. התשובה שלו היתה משהו כמו אולי-לא-יודע-כנראה-שלא. אז אולי ליעם תביא חדשות לעולם המדע? א
I'm mad, I'm mad, I'M MAD
מסתבר שמה שחשבתי כל הזמן אכן נכון: מתחת לאאאאאוווו ולשקט ולחוסר התגובות, ליעם חיה וקיימת ומרגישה וחושבת. רק מתקשה להתבטא. היום היה לה יום הרבה יותר טוב. כנראה שמה שחשבנו על התרופה הממריצה - ריטאלין - שנתנו לה ושיגע אותה, התברר כנכון. אינטואיציה של הורים. היום היא התלוננה הרבה פחות, דיברה יותר, היתה שקטה, נחה, ואפילו הוציאה התבדחות אחת קטנה. הרוח הלוחמת שלה ואהבת החיים הבלתי נגמרת שלה הם.....אין לי מלים להשלים את המשפט הזה. פרס נובל קטן עליה.
המספרים כולם המגמת שיפור - לחץ הדם (עדיין גבוה מידי), קצב הלב, נשימה, וכו'. אתמול חידשו את המזון (כשאני אומר "מזון" אני מתכוון לזה הנוזלי דרך הצינור - עד להודעה חדשה). מעלים לה את הכמות בהדרגה ועד כתיבת שורות אילו הכל הולך חלק. במקביל הגוף מנקה את עצמו - ונשאיר את המשפט הזה כמו שהוא.
כליות: בשבועות האחרונים חלה הדרדרות במצב הכליות. המספרים היומיים לא נראים טוב. לא דיברנו על זה עם הרופאים בהרחבה עדיין (מוזר, לא?), אבל נתנו לנו להבין שזה מצב די בלתי-הפיך. והנה היום היה שיפור במספרים - קטן אמנם אבל אולי הוא מבשר על שיפור יותר משמעותי? מענין שזה קרה במקביל לשיפור הכללי. האם המוח הוא זה שמשדר לכליות "תסננו יותר טוב עכשיו"? שאלתי את אחד המומחים שאלה דומה לפני כמה ימים. התשובה שלו היתה משהו כמו אולי-לא-יודע-כנראה-שלא. אז אולי ליעם תביא חדשות לעולם המדע? א
קוראים שואלים וכותבים
שאלה: (משהו על החוש הומור שלי שאולי דישדש בתקופה האחרונה.)
תשובה: תראי, זה לא שקרה משהו לחוש ההומור שלי, אבל מצבה של ליעם מחמיר - לא משתפר. חוץ מזה כתבתי את הפוסט אחרי הרבה הרבה שעות בלי שינה כשאני יושב ע"י ליעם הסובלת בלי יכולת לעזור לה. אז אופטימיות בצד, דרך הבלוג אני מנסה לצייר את התמונה האמיתית.
ש:
זה מה שחשתי - שצברת עייפות וגם שהמצב מתדרדר.
בהחלט ניכר שאתה זקוק למנוחה. לא ברור לי איך אתה מסוגל לעבוד במצב כזה. גם עייפות וגם לחץ נפשי מתמשך.
לא רק לרייצ'ל מגיעים שבחי הערכה. גם לך ומן הסתם גם למיטב המקסימה.
בהחלט מחזיקה לכם אצבעות.
יכולת העמידות והעיקשות שלכם לא רק מעוררת שאלות-מראה בקשר לאיפה אני הייתי במקומכם,
אלא גם מכניסה את החיים של כל מי שקורא ומודע לסוג של פרופורציה.
מהם ערוצי האוורור של רייצ'ל? מנין היא שואבת כוח כזה?
אשאל אותך שאלה קשה - אתה ורייצ'ל, כך כתבת, הייתם אמורים להחליט החלטות קשות.
מה עמדתכם? מתי מרימים ידים?
ת: אלא אם כן חייל אויב מכוון נשק אל הראש שלי, אני לא מרים ידיים. אני מרגיש שהרמת ידיים היא לא המונח הרלבנטי פה.
ש: כשליעם הונשמה ואח"כ חזרה לנשום בעצמה, אמרת שאתה ורייצ'ל צריכים לקבל החלטות שהורים לא לוקחים בד"כ בקשר לילדים שלהם.
הנחתי שדיברת על מתי לחבר / להנשים/ להחיות ומתי להחליט שדי.
טעיתי?
ת: לא, לא טעית. אילו באמת ההחלטות שאליהן התכוונתי. פשוט עברנו כ"כ הרבה מאז שכבר שכחתי אותן. מענין שהעלית את זה עכשיו כי למרות שליעם לא בסכנה יומיומית כרגע, אנחנו מדברים על הנושא.
וזה בדיוק הענין. זה לא הרמת ידיים אלא ענין שאתה צריך להחליט מה הכי טוב לבת שלך כדי שתסבול הכי פחות. עמדנו בפני ההחלטה פעם אחת עד כה וזה היה קל: החלטנו להנשים - והצלחנו. אבל זה לא אומר שזה תמיד יהיה כ"כ קל. צריך להתכונן למצב שנצטרך לעשות החלטות כאלו - אולי בקרוב. הגוף של ליעם כ"כ שביר שאין לדעת אם מתישהו תגיע נפילת אל-חזור.
תודה לכולם - גם לאילו שנשארים שקטים - על המחשבות הטובות.
שאלה: (משהו על החוש הומור שלי שאולי דישדש בתקופה האחרונה.)
תשובה: תראי, זה לא שקרה משהו לחוש ההומור שלי, אבל מצבה של ליעם מחמיר - לא משתפר. חוץ מזה כתבתי את הפוסט אחרי הרבה הרבה שעות בלי שינה כשאני יושב ע"י ליעם הסובלת בלי יכולת לעזור לה. אז אופטימיות בצד, דרך הבלוג אני מנסה לצייר את התמונה האמיתית.
ש:
זה מה שחשתי - שצברת עייפות וגם שהמצב מתדרדר.
בהחלט ניכר שאתה זקוק למנוחה. לא ברור לי איך אתה מסוגל לעבוד במצב כזה. גם עייפות וגם לחץ נפשי מתמשך.
לא רק לרייצ'ל מגיעים שבחי הערכה. גם לך ומן הסתם גם למיטב המקסימה.
בהחלט מחזיקה לכם אצבעות.
יכולת העמידות והעיקשות שלכם לא רק מעוררת שאלות-מראה בקשר לאיפה אני הייתי במקומכם,
אלא גם מכניסה את החיים של כל מי שקורא ומודע לסוג של פרופורציה.
מהם ערוצי האוורור של רייצ'ל? מנין היא שואבת כוח כזה?
אשאל אותך שאלה קשה - אתה ורייצ'ל, כך כתבת, הייתם אמורים להחליט החלטות קשות.
מה עמדתכם? מתי מרימים ידים?
ת: אלא אם כן חייל אויב מכוון נשק אל הראש שלי, אני לא מרים ידיים. אני מרגיש שהרמת ידיים היא לא המונח הרלבנטי פה.
ש: כשליעם הונשמה ואח"כ חזרה לנשום בעצמה, אמרת שאתה ורייצ'ל צריכים לקבל החלטות שהורים לא לוקחים בד"כ בקשר לילדים שלהם.
הנחתי שדיברת על מתי לחבר / להנשים/ להחיות ומתי להחליט שדי.
טעיתי?
ת: לא, לא טעית. אילו באמת ההחלטות שאליהן התכוונתי. פשוט עברנו כ"כ הרבה מאז שכבר שכחתי אותן. מענין שהעלית את זה עכשיו כי למרות שליעם לא בסכנה יומיומית כרגע, אנחנו מדברים על הנושא.
וזה בדיוק הענין. זה לא הרמת ידיים אלא ענין שאתה צריך להחליט מה הכי טוב לבת שלך כדי שתסבול הכי פחות. עמדנו בפני ההחלטה פעם אחת עד כה וזה היה קל: החלטנו להנשים - והצלחנו. אבל זה לא אומר שזה תמיד יהיה כ"כ קל. צריך להתכונן למצב שנצטרך לעשות החלטות כאלו - אולי בקרוב. הגוף של ליעם כ"כ שביר שאין לדעת אם מתישהו תגיע נפילת אל-חזור.
תודה לכולם - גם לאילו שנשארים שקטים - על המחשבות הטובות.
א
No comments:
Post a Comment