שר הבריאות
ליעם נראית יותר טוב היום. פחות נפיחות בפנים. הבטן עדיין נפוחה, אבל קצת פחות. המבט בעיניים שלה יותר חד וצלול. חזר לה הברק. יש חיוכים ואפילו צחוקים ואפילו "כן" ו"לא" פה ושם. קודם היא חטפה התקפת צחוק כמו שכבר לא ראיתי חודשים. כמעט ליעם הישנה. ולא רק שהיא צחקה כמו מטורפת, היא גם הסתכלה לי בעיניים לוודא שאני רואה שהיא צוחקת. הכל סימנים של השתפרות. אבל מייד בסוף הצחוק הגדול קרה משהו. ראו איך הבעת הפנים שלה השתנתה פתאום והיא ישר התחילה להתלונן. מוזר. א
הנפיחות ירדה לא בזכות כליות שחזרו לתפקד טוב אלא בעזרת תרופות להמרצת השתן. אז מה עם הכליות? הצוות הרפואי בודק את הכדאיות והאפשרות לנסות דיאליזה. דגש על המילה "לנסות" שכן אף אחד לא יודע שזה באמת יכול לעזור לה. עוד דגש על המילה "בודק" כי ע"מ לעשות דיאליזה צריך לעבור ניתוח - ועדיין לא ברור אם זה אפשרי ובאיזה מקום בגוף יתקינו לה את החיבור למכונה. א
וגם אנחנו צריכים להחליט או להיות שותפים להחלטות אילו. יש דיאליזה שאולי אפשר לעשות בבית, אבל שוב, זה תלוי בכמה דברים מהנאמר לעיל. בקיצור, הכל עוד בשלב הבדיקות והגישושים. א
תראו מה זה עולם: ביומיום הרגיל אנחנו תמיד מנסים להעלות את ליעם במשקל. היא לא עולה במשקל כבר שנים ועם כל מה שקורה עכשיו היא מאבדת משקל. אבל, בשבוע האחרון עם כל בלגן הנוזלים היא עולה המון במשקל - כי הכל נוזלים. ופתאום אנחנו שמחים שהיא יורדת במשקל. עולם משוגע. א
שר התחבורה
נגעתי כבר כמה פעמים במשימות של רייצ'ל וביומיום שלה. אבל לא בטוח שהקורא, גם זה חד-הרייצ'ליות, הצליח להבחין מרחוק בנעשה. א
מלבד ששי-שבת שבהם אני נותן לה קצת מנוחה, היא בעצם חיה בבי"ח. גם את זה כבר אמרתי. אני רק רוצה להסביר מה זה אומר. א
מעבר לדברים הברורים מאליהם - שיחות עם מיליון רופאים כל יום ואחיות נכנסות ויוצאות וטלפונים ומבקרים - כולם הרבה מאד והם לבדם זה מספיק בשביל למלא את היום, רייצ'ל בעיקר עזוקה עם ליעם. זה אומר כל אאאאאאאווווווו וכל צחוק וכל חיתול מלוכלך וכל נסיון הקאה וכל וכל וכל וכל. כל הזמן - כל שניה, כל דקה, כל שעה, 24 שעות,5-6 ימים בשבוע. פה ושם היא מקבלת הפסקה יומית מסבתא או ידידים, אבל כעקרון היא המשאית שסוחבת את המשא הזה והיא גם הנהג וגם הנווט וגם השוטר בכביש שמכוון את התנועה ובעצם גם שר התחבורה שמחליט לאן יסלל הכביש הבא. ומעבר לקלישאות היא אמא אמא אמא ללא הפסקה. א
שר הבטחון
בבי"ח יש הרבה "דברים" ע"מ לעשות גם לילדים וגם להורים את השהיה פה יותר נעימה - אם אפשר להשתמש במלים כאלו. יש חדרי מחשבים ויש חדרי טלוויזיות ומטבחונים וספריה וכמובן מסעדה וגינה ואפילו חדר כושר. הערב לפני שרייצ'ל נעלמה עשיתי קצת הליכה שם בזמן שהקשבתי לחדשות בספרדית - הגברת הלטינית שהגיעה לפני תפסה את הטלוויזיה. אח"כ חזרתי לחדר וכ"כ הסרחתי מזיעה שרייצ'ל עזבה מייד. אחרי המקלחת עליתי על בגדים קצרים ומייד נזכרתי בצבא. ביום ששי כשנשארים שבת עושים מקלחת בקיבוץ הסמוך ואז עולים על קצר. והשבת נכנסת אבל זו בעצם לא שבת לאף אחד. מאד דומה. א
שר החינוך
אני אוהב לכתוב. בבית הספר המורים לא קלטו את זה. הפרעתי נורא בשיעורים ותמיד זרקו אותי מהכיתה - וזה היה בסדר מבחינתי כי כדורגל משחקים על הדשא ולא בכיתה. אבל הנה החלק הכי טוב: לעמוד ע"י הלוח ולכתוב אלף פעמים "אין להפריע בכיתה; אין להפריע בכיתה; אין להפריע בכיתה; אין להפריע בכיתה;אין להפריע בכיתה; אין להפריע בכיתה". הם פשוט לא תפסו שאני אוהב לכתוב!!! 
אז מה אני מנסה להגיד פה? שהבלוג הזה בעצם נהפך לשירות ידיעות. אין לי ממש זמן וגם לא חשק במשך השבוע לכתוב - מעבר לחדשות הבסיסיות (בעצם זה לא נכון: יש לי הרבה זמן בעבודה לעשות את זה...אבל זו העבודה ואני לא מעיז). ובסופשבוע אני בבי"ח (מאיפה שאני כותב כרגע) ויכול לכתוב רק כשליעם רגועה וכשאין רופאים וכו'. וגם אז אני כבר כ"כ עייף מהשבוע (שבו אני לא עושה הרבה - ומכאן העייפות) שכל מה שאני רוצה זה לנוח. ואז אני אומר לעצמי שחייבים לכתוב בששי בלילה כי בשבת יש פוטבול ובירה וחברים וחזרה לבי"ח. ובעיקר, קשה למצוא גם זמן פנוי וגם לא-עייפות וגם מוזה לכתוב - כולם ביחד. א
No comments:
Post a Comment