כואב כואב כואב - שוב
יש כל מיני השערות למה. לא נכנס לפרטי פרטים. זה בבטן. ליעם כל היום צורחת מכאבים. בסוף החליטו - יאללה, נותנים לה מורפיום (כזכור יש בזה סכנה שתפסיק לנשום). בזמן כתיבת שורות אילו, אפילו שכבר נתנו לה שתי מנות, היא לא נרגעת. וכשדברים כאלו קורים וכל האנרגיה שלי הולכת לנסות לספוג כאבים ממנה או סתם לנחם אותה - כי אין עוד דרך לעזור לה - כל מה שעמדתי לכתוב כל השבוע נשכח בבת אחת. הנה עוד סיבה שדברים לא תמיד עולים בכתב והבלוג מדשדש לו.
אאאאוווו, אאאוווו, אוווווו, צורחת ליעם לידי. (ולמי שמתפלא מה אני בכלל כותב כשהיא צורחת, למה אני לא על ידה, לא לדאוג. מישהו נמצא על ידה כל הזמן.) עוד 20 דקות עד למנה הבאה....19:59, 19:58, 19:57.....האם היא תעזור?
השאלה הגדולה היא אם ליעם תירגע מתישהו. והשאלה היותר גדולה היא אם היא תמשיך לנשום כשתרגע. אין תשובות ואין מדע. יריה באפלה. כלומר, יש סיכוי (טוב) שנעבור ממצב שהיא בכאבים בלתי נסבלים למצב הפוך שבו היא שוקעת בתוך עולם המורפיום ומפסיקה לנשום. טירוף! א
Abba Abba Abba, It HURTS
I know baby....I'm so sorry
זה כל מה שאפשר לעשות.
עוד יריה באפלה
השבוע התחילו לעשות לה אקיופאנצ'ר. למה? למה לא? הרפואה הקונבנציונלית לא עוזרת בלווא הכי. צריך לנסות הכל.
אמצעי מניעה
למה אנחנו, בני האדם, הולכים עם הראש בקיר?
למה אנחנו אוכלים ומשמינים ורק אחרי זה ממציאים דרכים מדרכים שונות להוריד משקל? לא היה יותר חכם להמנע ממזון לא בריא מראש?
למה אנחנו מכניסים זבל לגוף שלנו, נעשים חולים, ואחרי זה משתמשים בתרופות ע"מ להלחם במחלות? לא היה יותר חכם לנסות להמנע מהמחלות מלכתחילה?
למה אנחנו מכניסים את עצמנו ללחץ בגלל עבודה ודברים כאלו ומתחילים לשים לב רק אחרי התמוטטות עצבים? למה להכנס לכל הלחץ מלכתחילה?
למה אנחנו מזהמים את כדור הארץ ורק אח"כ מנסים לתקן - אולי כשכבר מאוחר?
למה ולמה ולמה.
למה אני בכלל שואל? כי עם ליעם תמיד עשינו הכל "נכון". היא אכלה אוכל בריא, גדלה בסביבה חמה ואוהבת ותומכת. היתה תמיד טובה וטהורה כלפי כולם. ודווקא היא "נענשת". כנאמר בשיר הידוע:
עולם עלום
דופקים את כולם
זונות בכסף
גולני בחינם.
איוב
עברתי הרבה דברים קשים בחיים שלי. זה התחיל מגיל די צעיר, בית ספר לא היה קל (למרות כל הגולים הנפלאים שהבקעתי וכל הבישולים), המשיך דרך צבא קשה שמאד לא התאים לגוף הגמדי-היהודי-אשכנזי-לא-אתלטי-וילנסקי שלי, דרך פציעה קשה וכל ההתמודדות הפיזית והנפשית (שבעצם עיצבה את אישיותי אבל ממשיכה עד היום), דרך מעבר לארץ זרה ולימודים גבוהים באנגלית מקצוע קשה, דרך הלידה של ליעם ושנותיה הראשונות (ואולי כולן), דרך אינסוף פציעות משנה - גב שבור, שאריות מהפציעה הגדולה ההיא, דרך מותה הלא-קל של אמא, דרך פיטורים קשים ואבטלה ארוכה - עד שהגענו לפה ועכשיו. ואולי החסרתי כמה דברים בדרך. וכל פעם אני אומר לעצמי שזו המשוכה הכי גבוהה שהייתי צריך לעבור עד היום. וכל פעם מגיעה משוכה יותר גבוהה. זו העכשווית היא בלי תחרות בכלל הכי גבוהה. אבל זה מה שתמיד אמרתי (ותמיד בסוף עברתי איכשהו). הענין במשוכה הזו היא לא אם אני אעבור אותה וגם לא איך אעבור אותה. השאלה היא ליעם.
א
Abba Abba Abba, Idon't feel well
אאאאאאאאווווווווווווווווווו
א
יש כל מיני השערות למה. לא נכנס לפרטי פרטים. זה בבטן. ליעם כל היום צורחת מכאבים. בסוף החליטו - יאללה, נותנים לה מורפיום (כזכור יש בזה סכנה שתפסיק לנשום). בזמן כתיבת שורות אילו, אפילו שכבר נתנו לה שתי מנות, היא לא נרגעת. וכשדברים כאלו קורים וכל האנרגיה שלי הולכת לנסות לספוג כאבים ממנה או סתם לנחם אותה - כי אין עוד דרך לעזור לה - כל מה שעמדתי לכתוב כל השבוע נשכח בבת אחת. הנה עוד סיבה שדברים לא תמיד עולים בכתב והבלוג מדשדש לו.
אאאאוווו, אאאוווו, אוווווו, צורחת ליעם לידי. (ולמי שמתפלא מה אני בכלל כותב כשהיא צורחת, למה אני לא על ידה, לא לדאוג. מישהו נמצא על ידה כל הזמן.) עוד 20 דקות עד למנה הבאה....19:59, 19:58, 19:57.....האם היא תעזור?
השאלה הגדולה היא אם ליעם תירגע מתישהו. והשאלה היותר גדולה היא אם היא תמשיך לנשום כשתרגע. אין תשובות ואין מדע. יריה באפלה. כלומר, יש סיכוי (טוב) שנעבור ממצב שהיא בכאבים בלתי נסבלים למצב הפוך שבו היא שוקעת בתוך עולם המורפיום ומפסיקה לנשום. טירוף! א
Abba Abba Abba, It HURTS
I know baby....I'm so sorry
זה כל מה שאפשר לעשות.
עוד יריה באפלה
השבוע התחילו לעשות לה אקיופאנצ'ר. למה? למה לא? הרפואה הקונבנציונלית לא עוזרת בלווא הכי. צריך לנסות הכל.
אמצעי מניעה
למה אנחנו, בני האדם, הולכים עם הראש בקיר?
למה אנחנו אוכלים ומשמינים ורק אחרי זה ממציאים דרכים מדרכים שונות להוריד משקל? לא היה יותר חכם להמנע ממזון לא בריא מראש?
למה אנחנו מכניסים זבל לגוף שלנו, נעשים חולים, ואחרי זה משתמשים בתרופות ע"מ להלחם במחלות? לא היה יותר חכם לנסות להמנע מהמחלות מלכתחילה?
למה אנחנו מכניסים את עצמנו ללחץ בגלל עבודה ודברים כאלו ומתחילים לשים לב רק אחרי התמוטטות עצבים? למה להכנס לכל הלחץ מלכתחילה?
למה אנחנו מזהמים את כדור הארץ ורק אח"כ מנסים לתקן - אולי כשכבר מאוחר?
למה ולמה ולמה.
למה אני בכלל שואל? כי עם ליעם תמיד עשינו הכל "נכון". היא אכלה אוכל בריא, גדלה בסביבה חמה ואוהבת ותומכת. היתה תמיד טובה וטהורה כלפי כולם. ודווקא היא "נענשת". כנאמר בשיר הידוע:
עולם עלום
דופקים את כולם
זונות בכסף
גולני בחינם.
איוב
עברתי הרבה דברים קשים בחיים שלי. זה התחיל מגיל די צעיר, בית ספר לא היה קל (למרות כל הגולים הנפלאים שהבקעתי וכל הבישולים), המשיך דרך צבא קשה שמאד לא התאים לגוף הגמדי-היהודי-אשכנזי-לא-אתלטי-וילנסקי שלי, דרך פציעה קשה וכל ההתמודדות הפיזית והנפשית (שבעצם עיצבה את אישיותי אבל ממשיכה עד היום), דרך מעבר לארץ זרה ולימודים גבוהים באנגלית מקצוע קשה, דרך הלידה של ליעם ושנותיה הראשונות (ואולי כולן), דרך אינסוף פציעות משנה - גב שבור, שאריות מהפציעה הגדולה ההיא, דרך מותה הלא-קל של אמא, דרך פיטורים קשים ואבטלה ארוכה - עד שהגענו לפה ועכשיו. ואולי החסרתי כמה דברים בדרך. וכל פעם אני אומר לעצמי שזו המשוכה הכי גבוהה שהייתי צריך לעבור עד היום. וכל פעם מגיעה משוכה יותר גבוהה. זו העכשווית היא בלי תחרות בכלל הכי גבוהה. אבל זה מה שתמיד אמרתי (ותמיד בסוף עברתי איכשהו). הענין במשוכה הזו היא לא אם אני אעבור אותה וגם לא איך אעבור אותה. השאלה היא ליעם.
א
Abba Abba Abba, Idon't feel well
אאאאאאאאווווווווווווווווווו
א
No comments:
Post a Comment