לילה בבית חולים אפשר לסכם במשפט אחד: ליעם במיטה ואני (או מי שנשאר איתה) או ישן או עוזר לה. בעצם זה בדיוק מה שקורה כרגע - בבוקר שלמחרת: ליעם במיטה ואני כותב בבלוג. ובכל זאת:
שיחררנו את רייצ'ל בסביבות 4 אחה"צ שתספיק לנהוג הביתה לפני החושך. למרות שהבית מרוחק רק 3 מייל מבי"ח, בגלל השלג-שהפך-לקרח מסוכן נורא לנהוג. נסיעה של 10 דקות מהבית לבי"ח לקחה לי אתמול 25 דקות עם שתי התחלקויות על כתמים קפואים. הכביש הרגיל דרכו אנחנו נוסעים היה חסום.
בסביבות 5 ירדנו לרדיולוגיה איפה שעשו שיקוף בטן-קיבה-מעיים לליעם. למי שעשו לו פעם, צריך לבלוע את החומר הלבן המגעיל הזה שגורם לרובנו להקיא. "מזלה" של ליעם שהחדירו לה את זה ישר לבטן ולא היתה צריכה לסבול את הטעם הנורא. בכל אופן, מנסים לברר למה צינור ההאכלה החדש שלה לא עובד כראוי (סברה של הרופא...אני לא משוכנע שהוא באמת לא עובד כראוי....אני לא בטוח שנתנו לו מספיק זמן). בכל אופן, בעזרת השיקוף הרופא קיווה שתתגלה איזושהי סתימה באחת הצינורות או לפחות היצרות משמעותית. מעבר קשה כזה היה מסביר הרבה דברים אולי. אבל 5 דקות לתוך הבדיקה הטכנאית הראתה לי על המסך איך כל האוכל עובר כשורה דרך כל הצינורות ומגיע ליעדו. כביכול חדשות טובות. אבל זה מגביר את התעלומה לגבי ההקאות ולגבי הבטן הנפוחה שלה. מקווים שנלמד יותר מהרופאים היום, אבל אני לא בונה על זה. במקרה ליעם רב הנעלם על הגלוי.
מ-5 עד 7 היא ישבה בשקט בכסא גלגלים שלה - חצי ישנה. אח"כ העברתי אותה למיטה שלה. בין 7-8 יש החלפת משמרות. אחיות יוצאות אחיות נכנסות. ידידה ביקרה את ליעם ואני חטפתי ארוחת ערב. מענין שברגע שאני תוקע מזלג באוכל ליעם מתלוננת. היא מרגישה. היא מרגישה מתי אני על ידה ומתי אני נכנס למיטה ומתי אני על המחשב ומתי העיניים שלי נעצמות. לא יודע איך, אבל היא מרגישה.
בסביבות 7 החליפו לה חיתול - שהיא אף פעם לא אוהבת, בייחוד כשזה נעשה ע"י ידיים זרות. יש חירבונים בסדר כזה, מה שמגביר את תעלומת הבטן.
ב-8 בערך האחות מהמשמרת החדשה נכנסה והציגה את עצמה והתעסקה עם כמה דברים מסביב למיטה. ליעם כבר כמעט ישנה.
אגב, בכל הזמן הזה, כמעט 24 שעות ביממה, רץ סרט על הדי-וי-די.
Curious George
סדרת ילדים פופולרית. מתאים לילדים בני 10 ופחות, אבל זה מה שליעם אוהבת. היא אפילו לא מסתכלת תמיד, אבל הקולות המוכרים מרגיעים אותה. הטלוויזיה רצה כל הזמן, נונסטופ.
ב-9 הלכתי לישון בעצמי.
ב-9:30 עשו לליעם קטטר. היא די נרדמה מייד אחרי זה. סובבתי אותה על הצד ע"מ לתת מנוחה לפצע-לחץ שלה.
מתישהו שם גם אני נרדמתי. התעוררתי אחרי 3 בבוקר טרי ועירני כשבאו לעשות לליעם עוד קטטר. ישנו משהו כמו 5 שעות רצוף!!! ועוד על הצד!!! באופן פרדוכסלי להתעורר ב-3 בבוקר זה כבר דבר טוב פה. איזה צ'ופר לישון 5 שעות רצוף בבי"ח!!! הרגשתי שכל היום לפני.
מצד שני, כל הישנוניות הזאת קצת מוזרה כי בימים הקודמים ליעם לא הפסיקה להתלונן. נצטרך לעקוב אחרי זה.
בין 4-7 בבוקר ליעם חצי נמנמה, חצי התלוננה, חצי שכבה בשקט והקשיבה לטלוויזיה. ושוב, כל פעם שהייתי מוכן לישון בעצמי היא הרגישה והוציאה איזה אאאאאווווו.
הקראיתי לה מ
Charlotte's web
וזה כל פעם הרגיע אותה. אבל אז כששכבתי לנמנם בעצמי היא הרגישה ודרשה אותי. וככה זה חזר על עצמו כמה פעמים: הקראה, נרדמת, אני למיטתי, איך שאני נרדם היא מתלוננת, הקראה, נרדמת....וחוזר חלילה.
בסוף בסביבות 6 נרדמנו שנינו (אני חושב). מתישהו שעה אח"כ התעוררתי מאחד המכשירים שציפצף. זה אחד הדברים הכי מרגיזים. סוף כל סוף אתה תופס מנוחה (ובעיקר ליעם, לא אני) אז המכשיר הדפוק מצפצף וזה רחוק מהאחות אז כולם מתעוררים עד שהיא מגיעה לסדר את זה.
וזהו. אז הלילה הופך ליום ובערך אותם דברים קורים. נכנסים יותר רופאים במשך היום וגם יש מבקרים, אבל פלוס-מינוס זה הסדר יום.
א
שיחררנו את רייצ'ל בסביבות 4 אחה"צ שתספיק לנהוג הביתה לפני החושך. למרות שהבית מרוחק רק 3 מייל מבי"ח, בגלל השלג-שהפך-לקרח מסוכן נורא לנהוג. נסיעה של 10 דקות מהבית לבי"ח לקחה לי אתמול 25 דקות עם שתי התחלקויות על כתמים קפואים. הכביש הרגיל דרכו אנחנו נוסעים היה חסום.
בסביבות 5 ירדנו לרדיולוגיה איפה שעשו שיקוף בטן-קיבה-מעיים לליעם. למי שעשו לו פעם, צריך לבלוע את החומר הלבן המגעיל הזה שגורם לרובנו להקיא. "מזלה" של ליעם שהחדירו לה את זה ישר לבטן ולא היתה צריכה לסבול את הטעם הנורא. בכל אופן, מנסים לברר למה צינור ההאכלה החדש שלה לא עובד כראוי (סברה של הרופא...אני לא משוכנע שהוא באמת לא עובד כראוי....אני לא בטוח שנתנו לו מספיק זמן). בכל אופן, בעזרת השיקוף הרופא קיווה שתתגלה איזושהי סתימה באחת הצינורות או לפחות היצרות משמעותית. מעבר קשה כזה היה מסביר הרבה דברים אולי. אבל 5 דקות לתוך הבדיקה הטכנאית הראתה לי על המסך איך כל האוכל עובר כשורה דרך כל הצינורות ומגיע ליעדו. כביכול חדשות טובות. אבל זה מגביר את התעלומה לגבי ההקאות ולגבי הבטן הנפוחה שלה. מקווים שנלמד יותר מהרופאים היום, אבל אני לא בונה על זה. במקרה ליעם רב הנעלם על הגלוי.
מ-5 עד 7 היא ישבה בשקט בכסא גלגלים שלה - חצי ישנה. אח"כ העברתי אותה למיטה שלה. בין 7-8 יש החלפת משמרות. אחיות יוצאות אחיות נכנסות. ידידה ביקרה את ליעם ואני חטפתי ארוחת ערב. מענין שברגע שאני תוקע מזלג באוכל ליעם מתלוננת. היא מרגישה. היא מרגישה מתי אני על ידה ומתי אני נכנס למיטה ומתי אני על המחשב ומתי העיניים שלי נעצמות. לא יודע איך, אבל היא מרגישה.
בסביבות 7 החליפו לה חיתול - שהיא אף פעם לא אוהבת, בייחוד כשזה נעשה ע"י ידיים זרות. יש חירבונים בסדר כזה, מה שמגביר את תעלומת הבטן.
ב-8 בערך האחות מהמשמרת החדשה נכנסה והציגה את עצמה והתעסקה עם כמה דברים מסביב למיטה. ליעם כבר כמעט ישנה.
אגב, בכל הזמן הזה, כמעט 24 שעות ביממה, רץ סרט על הדי-וי-די.
Curious George
סדרת ילדים פופולרית. מתאים לילדים בני 10 ופחות, אבל זה מה שליעם אוהבת. היא אפילו לא מסתכלת תמיד, אבל הקולות המוכרים מרגיעים אותה. הטלוויזיה רצה כל הזמן, נונסטופ.
ב-9 הלכתי לישון בעצמי.
ב-9:30 עשו לליעם קטטר. היא די נרדמה מייד אחרי זה. סובבתי אותה על הצד ע"מ לתת מנוחה לפצע-לחץ שלה.
מתישהו שם גם אני נרדמתי. התעוררתי אחרי 3 בבוקר טרי ועירני כשבאו לעשות לליעם עוד קטטר. ישנו משהו כמו 5 שעות רצוף!!! ועוד על הצד!!! באופן פרדוכסלי להתעורר ב-3 בבוקר זה כבר דבר טוב פה. איזה צ'ופר לישון 5 שעות רצוף בבי"ח!!! הרגשתי שכל היום לפני.
מצד שני, כל הישנוניות הזאת קצת מוזרה כי בימים הקודמים ליעם לא הפסיקה להתלונן. נצטרך לעקוב אחרי זה.
בין 4-7 בבוקר ליעם חצי נמנמה, חצי התלוננה, חצי שכבה בשקט והקשיבה לטלוויזיה. ושוב, כל פעם שהייתי מוכן לישון בעצמי היא הרגישה והוציאה איזה אאאאאווווו.
הקראיתי לה מ
Charlotte's web
וזה כל פעם הרגיע אותה. אבל אז כששכבתי לנמנם בעצמי היא הרגישה ודרשה אותי. וככה זה חזר על עצמו כמה פעמים: הקראה, נרדמת, אני למיטתי, איך שאני נרדם היא מתלוננת, הקראה, נרדמת....וחוזר חלילה.
בסוף בסביבות 6 נרדמנו שנינו (אני חושב). מתישהו שעה אח"כ התעוררתי מאחד המכשירים שציפצף. זה אחד הדברים הכי מרגיזים. סוף כל סוף אתה תופס מנוחה (ובעיקר ליעם, לא אני) אז המכשיר הדפוק מצפצף וזה רחוק מהאחות אז כולם מתעוררים עד שהיא מגיעה לסדר את זה.
וזהו. אז הלילה הופך ליום ובערך אותם דברים קורים. נכנסים יותר רופאים במשך היום וגם יש מבקרים, אבל פלוס-מינוס זה הסדר יום.
א
-- Asher
No comments:
Post a Comment