ופתאום.....פיצוץ!
באטלנטה, כשמגיע האביב, הוא מציץ בבישנות (אבל גם בקצת חוצפה) מתוך פברואר בואכה מרץ. ואז פתאום, הוא פורץ החוצה. ימים חמימים, פריחה מרהיבה (אה-הא, בגלל זה העיניים מגרדות כ"כ!), ליבלוב מרענן. והנה, ממש כמו מזג האוויר.....
יום חמישי, 18-3
....האם זה יהיה חכם מצידי לבשר על חדשות טובות, או האם אני הולך לנחס? צריך לעיין אחורה לאחד מסלי הכביסה ע"מ לדעת למי להאמין. אוה, לעזעזל, אני כותב וזהו:
היום רייצ'ל בכתה 3 פעמים:
* ליעם ביקשה מים. אמרו שתתחיל לאט - שתמצוץ מספוג. אבל היא סירבה. ביקשה וקיבלה בקבוק ושתתה עם קש. משהו שהיא עשתה ביומיום לפני שכל הסבנטוכה הזו התחילה, אבל לא עשתה עכשיו כמה חודשים. ואח"כ ביקשה יוגורט!!! כמה חודשים כבר לא בא מזון אל פיה? אפרסק או תות? תות-שדה, תודה. לקחה כפית. לא יאומן. דמעות 1.
* הביאו לה מתנה פנס צעצוע כזה שלוחצים עליו והוא מסתובב ומשהו - קעצ'קעה. היא שיחקה איתו לבד. שוב, משהו שלא עשתה כבר הרבה זמן. דמעות ב'.
* עובדי בי"ח שרק מכירים את ליעם שוכבת חסרת אונים במיטה עם כמה שקיות אספקה וכמה שקיות ניקוז, התסכלו בתדהמה וחוסר אימון כשראו אותה נוהגת לבד בכיסא גלגלים שלה במסדרונות ביה"ח עם חיוך עצום שפוך על הפנים שלה. דמעות בשלישית.
וב-9 בערב היא פתאום ביקשה עוף!!! לא פחות!!! כזכור, רופאי הבטן הזהירו בזמנו לא להתחיל עם אוכל מוצק. שצריכים להזין אותה דרך צינור קודם. אבל, אדוני הרופא, היא רוצה שניצל, לא עיסה לבנה שמוחדרת עם צינור ישר לבטן. אז רייצ'ל רצה למטה למסעדה וקנתה כמה חתיכות והיא אכלה טיפה. והעולם לא התמוטט.
האם ניחסתי?
לא ידוע. מה שכן, זכורים ימים טובים מאד של ליעם שנגמרו מאד לא טוב - אם היה קשר להתאוששות או לא.
באותו זמן, ע"מ לשמור על פרופורציה, הדם שלה עדיין דרוש שיפור. חוששים להרעלת אלומיניום או משהו כזה אולי בגלל אחת התרופות.
ששי, 19-3
טוב, לא ניחסתי. המצב רוח הטוב שלה והתיאבון הטוב המשיכו. ושוב היא אכלה קצת עוף - והקיאה מייד אחרי הדיאליזה (שידועה כגורמת בחילות). אז יש עוד דרך ארוכה לעבור, אבל ההתקדמות המטאורית של היומיים האחרונים פשוט מהממת - את כולם. בעיקר את אילו שמטפלים בה פה כבר חודשים אבל לא ראו אותה מעולם בריאה, מדברת, אוכלת, נוהגת בכסא גלגלים שלה. בשבילם זה ממש נס.
ואני מניח שגם המתפללים שבינינו מרגישים דומה. אני בדעה שהכל בזכות הדיאליזה. טוב, לא צריך להיות מדען אטום ע"מ להגיע למסקנה הזו. נשאלת השאלה, אולי, למה לא עשו לה דיאליזה לפני זה. אז קודם כל, קל לדבר בדיעבד. במשך חודשים היא לא היתה מועמדת לדיאליזה - בעיני הרופאים - ואנחנו קיבלנו את מה שאמרו לנו כי מה אנחנו יודעים מעבר לחוכמת חיים של סלי כביסה? שנית כל, זו רק ההתחלה ואילו ימים ראשונים של ליעם הישנה-והטובה-והמתחדשת. אנחנו עדיין לא נטולי בעיות. זה לא כאילו היא רצה וקופצת. עדיין מחוברת לצינורות ותרופות והזנות תוך-ורידיות ושוכבת רצוצה אחרי הדיאליזה שלה. אבל יש אופק חדש עם הרבה תקווה.
מענין שלפני כמה ימים או שבועות, רייצ'ל אמרה משהו על "אם אני אצליח לקחת את ליעם לכמה שעות בבי"ס - אולי רק שעה-שעתיים - זה יהיה דבר טוב בשבילה". ואני הסתכלתי עליה כאילו היא משוגעת. אז היא אמרה כל אחד צריך מטרה. היום אני כבר רואה את ליעם הולכת לשעה פה שעה שם. הכל בעקבות ההתפתחות המפתיעה של היומיים האחרונים.
ועכשיו ששי בערב, יום אביבי חמים, ובמקום לשבת על המרפסת עם בירה קרה, אני בבית חולים עם ידידתי המקיאה. נתתי לרייצ'ל את הלילה בבית, כי היא עוד לא יודעת שברצלונה וארסנל נפגשות בליל הסדר. צריך לרכך את המכה.
ובינתיים ליעם לא ישנה. גם יש לה בחילה וגם הימים והלילות שלה קצת מבולבלים. היא ערה בלילה וישנה ביום. הייתי יכול לסדר את זה בקלות לו רק היו נותנים לי להכניס בירה לבי"ח. כלומר, הבירה היתה מרדימה אותי ולא הייתי יודע מה קורה עם ליעם.
מדריך סל הכביסה לגלישה באינטרנט
בקיבוץ, כל הבגדים מסומנים עם מספרים אישיים של הלובשים אותם. כל הבגדים של מוישה מסומנים עם המספר 17, כל הבגדים של חניצ'קה מסומנים עם המספר 92, וכן הלאה. ככה כשהחביירה מטילדה זורקת את הכביסה המלוכלכת שלה במכבסה, היא מקבל אותה מגוהצת ומקופלת בתא שלה במחסן בגדים.
היום הבגדים שלי כבר לא מסומנים, אבל המספר נשאר איתי. וכשאני מגיע לאתרי אינטרנט או מחשבים שדורשים מילת קוד, אני מקדד בעזרת המספר כביסה שלי (או אחרים שאני סוחב איתי). ועכשיו כל מה שנשאר לקורא ההאקר ע"מ לפצח את הקוד שלי הוא לברר מה היה המספר שלי. זה קלי-קלות. כל מה שצריך לעשות זה להרים את החולצה של כל הומלס באטלנטה ולחפש מספר (כי כזכור, העצמאות הכלכלית שלי הלכה ודוז כשנתרמה החולצה בקרב האבוד ההוא).
והנה ניחסתי הכל כי יש לנו לילה מחורבן - שוב
י
באטלנטה, כשמגיע האביב, הוא מציץ בבישנות (אבל גם בקצת חוצפה) מתוך פברואר בואכה מרץ. ואז פתאום, הוא פורץ החוצה. ימים חמימים, פריחה מרהיבה (אה-הא, בגלל זה העיניים מגרדות כ"כ!), ליבלוב מרענן. והנה, ממש כמו מזג האוויר.....
יום חמישי, 18-3
....האם זה יהיה חכם מצידי לבשר על חדשות טובות, או האם אני הולך לנחס? צריך לעיין אחורה לאחד מסלי הכביסה ע"מ לדעת למי להאמין. אוה, לעזעזל, אני כותב וזהו:
היום רייצ'ל בכתה 3 פעמים:
* ליעם ביקשה מים. אמרו שתתחיל לאט - שתמצוץ מספוג. אבל היא סירבה. ביקשה וקיבלה בקבוק ושתתה עם קש. משהו שהיא עשתה ביומיום לפני שכל הסבנטוכה הזו התחילה, אבל לא עשתה עכשיו כמה חודשים. ואח"כ ביקשה יוגורט!!! כמה חודשים כבר לא בא מזון אל פיה? אפרסק או תות? תות-שדה, תודה. לקחה כפית. לא יאומן. דמעות 1.
* הביאו לה מתנה פנס צעצוע כזה שלוחצים עליו והוא מסתובב ומשהו - קעצ'קעה. היא שיחקה איתו לבד. שוב, משהו שלא עשתה כבר הרבה זמן. דמעות ב'.
* עובדי בי"ח שרק מכירים את ליעם שוכבת חסרת אונים במיטה עם כמה שקיות אספקה וכמה שקיות ניקוז, התסכלו בתדהמה וחוסר אימון כשראו אותה נוהגת לבד בכיסא גלגלים שלה במסדרונות ביה"ח עם חיוך עצום שפוך על הפנים שלה. דמעות בשלישית.
וב-9 בערב היא פתאום ביקשה עוף!!! לא פחות!!! כזכור, רופאי הבטן הזהירו בזמנו לא להתחיל עם אוכל מוצק. שצריכים להזין אותה דרך צינור קודם. אבל, אדוני הרופא, היא רוצה שניצל, לא עיסה לבנה שמוחדרת עם צינור ישר לבטן. אז רייצ'ל רצה למטה למסעדה וקנתה כמה חתיכות והיא אכלה טיפה. והעולם לא התמוטט.
האם ניחסתי?
לא ידוע. מה שכן, זכורים ימים טובים מאד של ליעם שנגמרו מאד לא טוב - אם היה קשר להתאוששות או לא.
באותו זמן, ע"מ לשמור על פרופורציה, הדם שלה עדיין דרוש שיפור. חוששים להרעלת אלומיניום או משהו כזה אולי בגלל אחת התרופות.
ששי, 19-3
טוב, לא ניחסתי. המצב רוח הטוב שלה והתיאבון הטוב המשיכו. ושוב היא אכלה קצת עוף - והקיאה מייד אחרי הדיאליזה (שידועה כגורמת בחילות). אז יש עוד דרך ארוכה לעבור, אבל ההתקדמות המטאורית של היומיים האחרונים פשוט מהממת - את כולם. בעיקר את אילו שמטפלים בה פה כבר חודשים אבל לא ראו אותה מעולם בריאה, מדברת, אוכלת, נוהגת בכסא גלגלים שלה. בשבילם זה ממש נס.
ואני מניח שגם המתפללים שבינינו מרגישים דומה. אני בדעה שהכל בזכות הדיאליזה. טוב, לא צריך להיות מדען אטום ע"מ להגיע למסקנה הזו. נשאלת השאלה, אולי, למה לא עשו לה דיאליזה לפני זה. אז קודם כל, קל לדבר בדיעבד. במשך חודשים היא לא היתה מועמדת לדיאליזה - בעיני הרופאים - ואנחנו קיבלנו את מה שאמרו לנו כי מה אנחנו יודעים מעבר לחוכמת חיים של סלי כביסה? שנית כל, זו רק ההתחלה ואילו ימים ראשונים של ליעם הישנה-והטובה-והמתחדשת. אנחנו עדיין לא נטולי בעיות. זה לא כאילו היא רצה וקופצת. עדיין מחוברת לצינורות ותרופות והזנות תוך-ורידיות ושוכבת רצוצה אחרי הדיאליזה שלה. אבל יש אופק חדש עם הרבה תקווה.
מענין שלפני כמה ימים או שבועות, רייצ'ל אמרה משהו על "אם אני אצליח לקחת את ליעם לכמה שעות בבי"ס - אולי רק שעה-שעתיים - זה יהיה דבר טוב בשבילה". ואני הסתכלתי עליה כאילו היא משוגעת. אז היא אמרה כל אחד צריך מטרה. היום אני כבר רואה את ליעם הולכת לשעה פה שעה שם. הכל בעקבות ההתפתחות המפתיעה של היומיים האחרונים.
ועכשיו ששי בערב, יום אביבי חמים, ובמקום לשבת על המרפסת עם בירה קרה, אני בבית חולים עם ידידתי המקיאה. נתתי לרייצ'ל את הלילה בבית, כי היא עוד לא יודעת שברצלונה וארסנל נפגשות בליל הסדר. צריך לרכך את המכה.
ובינתיים ליעם לא ישנה. גם יש לה בחילה וגם הימים והלילות שלה קצת מבולבלים. היא ערה בלילה וישנה ביום. הייתי יכול לסדר את זה בקלות לו רק היו נותנים לי להכניס בירה לבי"ח. כלומר, הבירה היתה מרדימה אותי ולא הייתי יודע מה קורה עם ליעם.
מדריך סל הכביסה לגלישה באינטרנט
בקיבוץ, כל הבגדים מסומנים עם מספרים אישיים של הלובשים אותם. כל הבגדים של מוישה מסומנים עם המספר 17, כל הבגדים של חניצ'קה מסומנים עם המספר 92, וכן הלאה. ככה כשהחביירה מטילדה זורקת את הכביסה המלוכלכת שלה במכבסה, היא מקבל אותה מגוהצת ומקופלת בתא שלה במחסן בגדים.
היום הבגדים שלי כבר לא מסומנים, אבל המספר נשאר איתי. וכשאני מגיע לאתרי אינטרנט או מחשבים שדורשים מילת קוד, אני מקדד בעזרת המספר כביסה שלי (או אחרים שאני סוחב איתי). ועכשיו כל מה שנשאר לקורא ההאקר ע"מ לפצח את הקוד שלי הוא לברר מה היה המספר שלי. זה קלי-קלות. כל מה שצריך לעשות זה להרים את החולצה של כל הומלס באטלנטה ולחפש מספר (כי כזכור, העצמאות הכלכלית שלי הלכה ודוז כשנתרמה החולצה בקרב האבוד ההוא).
והנה ניחסתי הכל כי יש לנו לילה מחורבן - שוב
י
No comments:
Post a Comment