שבת, שתיים אחה"צ: ליעם עושה רטצי'נג (עיין ערך) בלי הפסקה.
תרופה מרגיעה אותה לשעה או משהו. אחרי זה זה מתחדש. אי אפשר לתת לה תרופה עוד 5 שעות.
3 - אנחנו מורידים את ליעם למטה בנסיון לצאת החוצה. קר מידי. נכנסים חזרה. רייצ'ל עוזבת אחרי כמה דקות וליעם מבקשת לעלות למעלה. שניה לפני שאנחנו נכנסים למחלקה, כאילו הם ידעו שהרגע רייצ'ל הלכה ואני לבד וזה הזמן המתאים לסערה מושלמת, הטלפון שלי מהעבודה מצלצל. אני צריך לעזור למישהו....א....א....אבל יש לי את ליעם בנסיונות הקאה רוצה לחזור למיטה שלה.....איכשהו, בעזרת האחות אנחנו מכניסים אותה למיטה והיא חצי רגועה ואני יכול לטפל בעבודה (אזעקת שווא שסתם גזלה כמה דקות של לחץ מיותר).
4-כזה: ליעם נרדמת, אני חושב. מאד שקטה והרטצינג הפסיק. ישנה עד 6 או משהו כזה. אחרי זה האחיות התחילו להתעסק איתה והיא התעוררה ושוב התחיל התחיל הרט'צינג.
8-או-9-או-מתישהו: התחילו עירוי דם כי היא בחוסר של המוגלובין וכדוריות אדומות.
באורח פלא הרט'צינג הפסיק, אבל עכשיו היא מתלוננת על כאבים. מבחינת המדע והרפואה, אין קשר לעירוי דם שהתחילו. מבחינת הטיימינג קשה שלא לראות קשר.
10 ולתוך הלילה: הכאבים מתגברים; ממשיכים לתת את כל התרופות בעולם.
1-2-3 בבוקר יום ראשון הצעקות והצרחות ממשיכות בכל הכח. לדבר ולצעוק היא יודעת. אין דרך לעזור, חוץ מלפמפם עוד תרופות שכבר לא מרגיעות
NO, NO, NO, NO
זה מה שהיא צועקת.
אווווווו, כואב לי.....א-מ-א.......א-מ-א......אאאוווווו
העפעפיים שלי כבדים, העצבים מתקצרים, הלב כואב (בשבילה), המוח מתוסכל. אבל צריך להמשיך. קל להגיד וקשה, קשה, קשה לעשות. אבל מה עוד יש לעשות?
3: פימפמו לה מורפיום. לא נראה שזה עוזר. היא רק מתעצבנת יותר.
ופתאום....3:40 בבוקר: ליעם סוף-סוף אולי נרגעת. שתי דקות אח"כ: כאילו הם ידעו שזה שוב הזמן המושלם, עוד טלפון מהעבודה. מישהו חשב טירוף??? למזלי הם כבר תפסו מישהו בכיר ממני עד שעניתי.
4 (בעצם כבר 5 כי הזיזו שעון קדימה הלילה): ליעם רגועה, לא ישנה. החלטנו לעשות לה קטטר בתקווה שאחרי זה תרדם ולא יגעו בה לכמה שעות. ההימור הצליח.....לחצי שעה. ואז כל החרא חזר.
5-6 כואב כואב כואב....היא מזיעה וצועקת ואין דרך לעזור. אין.
בחמש וחצי נכנסת רופאה מתמחה (איפה היית כל הלילה???). שואלת שאלות שהיא כבר יודעת את התשובה אליהן; מעירה הערות שאני כבר מכיר. חלולות, נבובות. יאללה, תחפפי. אבל הנגיעה שלה בליעם, באורח פלא, מרגיעה אותה לכמה דקות. מגע אימהי, זה מה שהיא צריכה. ואולי גם תרופות שנותנים לסוסים.
אחרי זה נתנו לליעם בנדריל - תרופה שנותנים להרגעה למישהו שנעקץ. זה הרגיע אותה לשעה אולי. זה הכל.
את כל זה תיארתי בכתב כי הייתי פה בלילה הזה. הכוונה היתה סתם לעשות ז'ורנל. אבל נראה לי שלילה כזה עוד לא היה פה. רייצ'ל עוברת את זה כמה פעמים בשבוע - אולי בפחות חומרה, אולי יותר.
למי שמחפש הפי אנדינג, אין כזה. בין 8:30-9 בבוקר יום ראשון היא חצי-נרגעה. שוכבת בשקט אבל לא ממש ישנה. הכל יכול לפרוץ מחדש בכל רגע.
הרופא שאנחנו הכי סומכים עליו מגיע לפה להתייעצות למרות שזה היום חופש היחידי שלו. אני סוגר פה ומפרסם בשביל האותנטיות.
י
תרופה מרגיעה אותה לשעה או משהו. אחרי זה זה מתחדש. אי אפשר לתת לה תרופה עוד 5 שעות.
3 - אנחנו מורידים את ליעם למטה בנסיון לצאת החוצה. קר מידי. נכנסים חזרה. רייצ'ל עוזבת אחרי כמה דקות וליעם מבקשת לעלות למעלה. שניה לפני שאנחנו נכנסים למחלקה, כאילו הם ידעו שהרגע רייצ'ל הלכה ואני לבד וזה הזמן המתאים לסערה מושלמת, הטלפון שלי מהעבודה מצלצל. אני צריך לעזור למישהו....א....א....אבל יש לי את ליעם בנסיונות הקאה רוצה לחזור למיטה שלה.....איכשהו, בעזרת האחות אנחנו מכניסים אותה למיטה והיא חצי רגועה ואני יכול לטפל בעבודה (אזעקת שווא שסתם גזלה כמה דקות של לחץ מיותר).
4-כזה: ליעם נרדמת, אני חושב. מאד שקטה והרטצינג הפסיק. ישנה עד 6 או משהו כזה. אחרי זה האחיות התחילו להתעסק איתה והיא התעוררה ושוב התחיל התחיל הרט'צינג.
8-או-9-או-מתישהו: התחילו עירוי דם כי היא בחוסר של המוגלובין וכדוריות אדומות.
באורח פלא הרט'צינג הפסיק, אבל עכשיו היא מתלוננת על כאבים. מבחינת המדע והרפואה, אין קשר לעירוי דם שהתחילו. מבחינת הטיימינג קשה שלא לראות קשר.
10 ולתוך הלילה: הכאבים מתגברים; ממשיכים לתת את כל התרופות בעולם.
1-2-3 בבוקר יום ראשון הצעקות והצרחות ממשיכות בכל הכח. לדבר ולצעוק היא יודעת. אין דרך לעזור, חוץ מלפמפם עוד תרופות שכבר לא מרגיעות
NO, NO, NO, NO
זה מה שהיא צועקת.
אווווווו, כואב לי.....א-מ-א.......א-מ-א......אאאוווווו
העפעפיים שלי כבדים, העצבים מתקצרים, הלב כואב (בשבילה), המוח מתוסכל. אבל צריך להמשיך. קל להגיד וקשה, קשה, קשה לעשות. אבל מה עוד יש לעשות?
3: פימפמו לה מורפיום. לא נראה שזה עוזר. היא רק מתעצבנת יותר.
ופתאום....3:40 בבוקר: ליעם סוף-סוף אולי נרגעת. שתי דקות אח"כ: כאילו הם ידעו שזה שוב הזמן המושלם, עוד טלפון מהעבודה. מישהו חשב טירוף??? למזלי הם כבר תפסו מישהו בכיר ממני עד שעניתי.
4 (בעצם כבר 5 כי הזיזו שעון קדימה הלילה): ליעם רגועה, לא ישנה. החלטנו לעשות לה קטטר בתקווה שאחרי זה תרדם ולא יגעו בה לכמה שעות. ההימור הצליח.....לחצי שעה. ואז כל החרא חזר.
5-6 כואב כואב כואב....היא מזיעה וצועקת ואין דרך לעזור. אין.
בחמש וחצי נכנסת רופאה מתמחה (איפה היית כל הלילה???). שואלת שאלות שהיא כבר יודעת את התשובה אליהן; מעירה הערות שאני כבר מכיר. חלולות, נבובות. יאללה, תחפפי. אבל הנגיעה שלה בליעם, באורח פלא, מרגיעה אותה לכמה דקות. מגע אימהי, זה מה שהיא צריכה. ואולי גם תרופות שנותנים לסוסים.
אחרי זה נתנו לליעם בנדריל - תרופה שנותנים להרגעה למישהו שנעקץ. זה הרגיע אותה לשעה אולי. זה הכל.
את כל זה תיארתי בכתב כי הייתי פה בלילה הזה. הכוונה היתה סתם לעשות ז'ורנל. אבל נראה לי שלילה כזה עוד לא היה פה. רייצ'ל עוברת את זה כמה פעמים בשבוע - אולי בפחות חומרה, אולי יותר.
למי שמחפש הפי אנדינג, אין כזה. בין 8:30-9 בבוקר יום ראשון היא חצי-נרגעה. שוכבת בשקט אבל לא ממש ישנה. הכל יכול לפרוץ מחדש בכל רגע.
הרופא שאנחנו הכי סומכים עליו מגיע לפה להתייעצות למרות שזה היום חופש היחידי שלו. אני סוגר פה ומפרסם בשביל האותנטיות.
י
No comments:
Post a Comment