אפשר להגיד שיש התייצבות מסוימת (ותיכף נסביר) - ובכך לקחת סיכון שננחס הכל. אז איפה ההתיצבות? בין תרופה לתרופה. וההתייצבות היא רק בת יום אחד. מה שכן, כמה דברים:
1. במקום לחכות שתרופות יתפוגגו וליעם תכנס לכאבים, שמנו לב שלפני שמופיעים הכאבים עצמם המספרים על המוניטור פתאום בעליה: קצב הלב וקצב הנשימה. אז כשרואים את המספרים במגמת עליה קוראים לאחות ומנסים להקדים תרופה למכה. (וואלה, השתמשתי במשפט הזה פשוטו כמשמעו....אורגזמה מילולית קטנה...). אז יושבים ומסתכלים על המוניטור כמו על אקווריום עם דגים.
הנה, בשידור חי: לפני 15-20 דק' ראיתי את המספרים במגמת עליה (בעצם לא מגמה, אלא קפיצה די פתאומית). וליעם גם הראתה סימני כאבים. קראתי לאחות ונתנה תרופות כאלו ואחרות ועכשיו המספרים יורדים וליעם יותר רגועה.
2. כשהיא לא מסוממת וישנה, ליעם יותר עירנית. מדברת כמעט כמו פעם, מתבדחת. היד שלה פתאום עובדת טוב. זה חדשות טובות-רעות, כי בגלל שאסור להזיז אותה היא משועממת לאללה ומשחקת עם שלל החוטים והצינורות שמחוברים אליה מכל עבר.
ופתאום: המספרים שוב בקפיצה איומה. אה, יא זונה קטנה....משכה בחוט וניתקה את החיישן.....
טוב, זה לא מדויק שאי אפשר להזיז את ליעם בכלל, אבל רק לאחיות מותר שכן אחרי שהן מזיזות אותה הן צריכות לכייל את נקודת השפיכה של השאנטים מחדש. ואסור לה לרדת מהמיטה. כל זה עד שיכניסו את השאנטים חזרה לתוך הגוף (כרגע התכנון הוא יום ד').
סל הכביסה הנייד
אף פעם לא היתה לי בעית מוטיבציה לעשות פעילות פיזית. אם אני בריא (שזה כשלעצמו די נדיר) ואם יש זמן, אני בחוץ. הבעיה שלי תמיד היתה שלא אהבתי לעשות פעילות אם זה לא היה בתנאים שלי: בחוץ, לצאת מהבית ולגמור בבית, בחינם, בשעות שאחרי העבודה. יבין נא הקורא האתלטי: אני שונא לקחת בגדי התעמלות בתרמיל למקום זר, להזיע שם, להתקלח במקלחת ציבורית, להחליף בגדים, להביא את המיוזעים הביתה בשקית. יותר מידי עבודה בשביל להקיז כמה טיפות זיעה.
אף פעם זו לא היתה בעיה - תמיד הצלחתי למצוא שעה אחרי העבודה לעשות משהו. אבל כל זה השתנה מאז שליעם נכנסה לבי"ח. פתאום לא היה לי זמן אחרי העבודה. יש לי זמן **בזמן** העבודה ואפילו יש חדר כושר (ואולם כדורסל וראקט-בול) בעבודה, אבל אני שונא לעשות פעילות שלא בתנאים שלי, זוכרים?
אבל פתאום הבנתי איזה מתנה קיבלתי: כל האמצעים לעשות כושר, בחינם, בזמינות מיידית - ואיזה תינוק אני. כל מה שאני צריך לעשות זה....להתעמל...ולהתרגל. אז שמתי את התינוקיות הילדותית הפעוטה בצד והיום אני מסיע כביסה נקיה לעבודה וחוזר עם מיוזעת בתוך שקית. ובינתיים הגוף שמח ועליז ובעקבותיו הנפש. וכל זה בזכות הסוויטש הקטן שעשיתי בראש ושבזכותו צאתי לחופשי מתוך עצמי. ככה פשוט.
י
1. במקום לחכות שתרופות יתפוגגו וליעם תכנס לכאבים, שמנו לב שלפני שמופיעים הכאבים עצמם המספרים על המוניטור פתאום בעליה: קצב הלב וקצב הנשימה. אז כשרואים את המספרים במגמת עליה קוראים לאחות ומנסים להקדים תרופה למכה. (וואלה, השתמשתי במשפט הזה פשוטו כמשמעו....אורגזמה מילולית קטנה...). אז יושבים ומסתכלים על המוניטור כמו על אקווריום עם דגים.
הנה, בשידור חי: לפני 15-20 דק' ראיתי את המספרים במגמת עליה (בעצם לא מגמה, אלא קפיצה די פתאומית). וליעם גם הראתה סימני כאבים. קראתי לאחות ונתנה תרופות כאלו ואחרות ועכשיו המספרים יורדים וליעם יותר רגועה.
2. כשהיא לא מסוממת וישנה, ליעם יותר עירנית. מדברת כמעט כמו פעם, מתבדחת. היד שלה פתאום עובדת טוב. זה חדשות טובות-רעות, כי בגלל שאסור להזיז אותה היא משועממת לאללה ומשחקת עם שלל החוטים והצינורות שמחוברים אליה מכל עבר.
ופתאום: המספרים שוב בקפיצה איומה. אה, יא זונה קטנה....משכה בחוט וניתקה את החיישן.....
טוב, זה לא מדויק שאי אפשר להזיז את ליעם בכלל, אבל רק לאחיות מותר שכן אחרי שהן מזיזות אותה הן צריכות לכייל את נקודת השפיכה של השאנטים מחדש. ואסור לה לרדת מהמיטה. כל זה עד שיכניסו את השאנטים חזרה לתוך הגוף (כרגע התכנון הוא יום ד').
סל הכביסה הנייד
אף פעם לא היתה לי בעית מוטיבציה לעשות פעילות פיזית. אם אני בריא (שזה כשלעצמו די נדיר) ואם יש זמן, אני בחוץ. הבעיה שלי תמיד היתה שלא אהבתי לעשות פעילות אם זה לא היה בתנאים שלי: בחוץ, לצאת מהבית ולגמור בבית, בחינם, בשעות שאחרי העבודה. יבין נא הקורא האתלטי: אני שונא לקחת בגדי התעמלות בתרמיל למקום זר, להזיע שם, להתקלח במקלחת ציבורית, להחליף בגדים, להביא את המיוזעים הביתה בשקית. יותר מידי עבודה בשביל להקיז כמה טיפות זיעה.
אף פעם זו לא היתה בעיה - תמיד הצלחתי למצוא שעה אחרי העבודה לעשות משהו. אבל כל זה השתנה מאז שליעם נכנסה לבי"ח. פתאום לא היה לי זמן אחרי העבודה. יש לי זמן **בזמן** העבודה ואפילו יש חדר כושר (ואולם כדורסל וראקט-בול) בעבודה, אבל אני שונא לעשות פעילות שלא בתנאים שלי, זוכרים?
אבל פתאום הבנתי איזה מתנה קיבלתי: כל האמצעים לעשות כושר, בחינם, בזמינות מיידית - ואיזה תינוק אני. כל מה שאני צריך לעשות זה....להתעמל...ולהתרגל. אז שמתי את התינוקיות הילדותית הפעוטה בצד והיום אני מסיע כביסה נקיה לעבודה וחוזר עם מיוזעת בתוך שקית. ובינתיים הגוף שמח ועליז ובעקבותיו הנפש. וכל זה בזכות הסוויטש הקטן שעשיתי בראש ושבזכותו צאתי לחופשי מתוך עצמי. ככה פשוט.
י
No comments:
Post a Comment