ביום ששי הוציאו את השאנטים של ליעם החוצה לניקוז. כרגיל עם ליעם, לא ברור לגמרי אם זה הגורם או מה-מו-מי, אבל היום (שלישי, 2.3.10) היה לה יום מיוחד משהו. היא עדיין היתה רתוקה למיטה בלי יכולת לזוז כמעט, עדיין עם כאבים, עדיין מתלוננת בין התרופות. אבל, היום היא פתאום דיברה כמו ליעם של פעם. שמחה, דיברה על אוכל ומסעדות, התבדחה, יזמה. גרמה לכולנו לא להאמין. הפתיעה. אני לא הייתי שם בזמן שזה קרה, אבל אפילו בסוף היום, כשליעם היתה יותר עייפה וכואבת, היא עדיין נתנה לי צחוק טוב ובריא והתבדחה איתי כמו שלא עשתה כבר כמה חודשים. איזו מתנה!!!
"אשר", ככה היא קוראת לי כשהיא רוצה לצחוק עלי. "א-ש-ר" היא אומרת בקול די חלוש, אבל מייד קצוות הפה שלה מסמנים חיוך להבהיר שזה בדיוק מה שהיא התכוונה - לצחוק עלי (או איתי, מה זה משנה?).
היד שלה זזה בתנועות רצוניות לגמרי - שוב, ביוזמתה. פעם, כשעוד היתה בריאה, היא אהבה להכות לי על הקרחת. אז הורדתי את הראש למיטה שלה ו.....היא חבטה. קצת יותר חלש, עם קצת פחות נחישות - אבל חבטה וכמובן צחקה מייד. אין. פשוט אין מתנה יותר גדולה מזה.
והיום, רביעי, 3.3, החזירו את השאנטים לגוף. אבל במקום לזרוק אותם בבטן, איפה שהיו קודם, הוציאו את השאנט הימני לגמרי כי הוא לא היה פעיל, ואת השמאלי הכניסו לתוך איזה וריד. הניתוח, שהיה אמור להיות מהיר, התארך כי התקשו להכניס את השאנט (כולה צינור פלסטיק) לתוך הוריד. ההתאוששות גם התארכה כי ליעם לא ישנה בלילה, אז יחד עם חומרי ההרדמה היא משלימה שעות שינה. (שוב, משפט קצר שלא מצליח לתאר היטב לילה של סיוטים שלה מכאבים שגם היא וגם רייצ'ל לא ישנו.)
בכל אופן, איך שגילגלו אותה חזרה לחדר אחרי כ"כ הרבה שעות בחדרי ניתוח והתאוששות, היא ראתה את רייצ'ל ואמרה "אמא, איפה הקוף, הא?" (מדובר על קוף טלוויזיוני, ג'ורג', שהוא הדמות החביבה עליה). איזה כח וחיוניות יש לילדה הזאת!!! מאיפה היא מוציאה את זה אחרי כל מה שעובר עליה? איזה עוד בנאדם ביקום יוצא מניתוח עם חיוך על הפנים?
וזמן קצר אחרי זה היא נרדמה חזק. גם חומרי ההרדמה וגם חוסר השינה מאמש מכריע אותה.
אבל בערב היא התעוררה בכאבים. גם עשו לה תפרים חדשים בראש - אין לי מושג כבר כמה צלקות ניתוחים יש לה בראש - וגם תקועות בה מחטי אינפוזיה חדשות. וכמובן הכאבים מהניתוח
מקווים שיהיה לילה שקט.
י
"אשר", ככה היא קוראת לי כשהיא רוצה לצחוק עלי. "א-ש-ר" היא אומרת בקול די חלוש, אבל מייד קצוות הפה שלה מסמנים חיוך להבהיר שזה בדיוק מה שהיא התכוונה - לצחוק עלי (או איתי, מה זה משנה?).
היד שלה זזה בתנועות רצוניות לגמרי - שוב, ביוזמתה. פעם, כשעוד היתה בריאה, היא אהבה להכות לי על הקרחת. אז הורדתי את הראש למיטה שלה ו.....היא חבטה. קצת יותר חלש, עם קצת פחות נחישות - אבל חבטה וכמובן צחקה מייד. אין. פשוט אין מתנה יותר גדולה מזה.
והיום, רביעי, 3.3, החזירו את השאנטים לגוף. אבל במקום לזרוק אותם בבטן, איפה שהיו קודם, הוציאו את השאנט הימני לגמרי כי הוא לא היה פעיל, ואת השמאלי הכניסו לתוך איזה וריד. הניתוח, שהיה אמור להיות מהיר, התארך כי התקשו להכניס את השאנט (כולה צינור פלסטיק) לתוך הוריד. ההתאוששות גם התארכה כי ליעם לא ישנה בלילה, אז יחד עם חומרי ההרדמה היא משלימה שעות שינה. (שוב, משפט קצר שלא מצליח לתאר היטב לילה של סיוטים שלה מכאבים שגם היא וגם רייצ'ל לא ישנו.)
בכל אופן, איך שגילגלו אותה חזרה לחדר אחרי כ"כ הרבה שעות בחדרי ניתוח והתאוששות, היא ראתה את רייצ'ל ואמרה "אמא, איפה הקוף, הא?" (מדובר על קוף טלוויזיוני, ג'ורג', שהוא הדמות החביבה עליה). איזה כח וחיוניות יש לילדה הזאת!!! מאיפה היא מוציאה את זה אחרי כל מה שעובר עליה? איזה עוד בנאדם ביקום יוצא מניתוח עם חיוך על הפנים?
וזמן קצר אחרי זה היא נרדמה חזק. גם חומרי ההרדמה וגם חוסר השינה מאמש מכריע אותה.
אבל בערב היא התעוררה בכאבים. גם עשו לה תפרים חדשים בראש - אין לי מושג כבר כמה צלקות ניתוחים יש לה בראש - וגם תקועות בה מחטי אינפוזיה חדשות. וכמובן הכאבים מהניתוח
מקווים שיהיה לילה שקט.
י
No comments:
Post a Comment