פרספקטיבה

כמה דקות לפני שיצאתי להופעה של מיטב אמרתי לרייצ'ל כמה אני הרוג מהיום שעבר עלי.  היא שכבה במיטה עם ליעם, שהקיאה כל כמה דקות.  שאלתי אותה "את לא מתכוונת להתקשר למישהו שיעזור לך הערב?"  לא, היתה התשובה.  ואני, למה, איך?  אני עושה את זה כל יום, באה התשובה, מה הבעיה?       א

ללמדכם שאף תעודה מקזחסטן, אוזבקיסטן, טורמניסטן, או טג'יקסטן - וגם לא תעודת ד"ר מארה"ב - לעולם לא יכשירו אתכם לרמה של רייצ'ל.  אין בית ספר או פקולטה או אוניברסיטה שמלמדים את הדברים האלה.   א

ופרספקטיבה אחרת

הדבר שהרחוקים מפה הכי רוצים לדעת זה ש"הכל בסדר".  ולמה?  כדי שנרגיש פחות מועקה.  אני מרגיש את זה כשאנשים רחוקים שואלים אותי.  אני מרגיש את זה באופן אישי כשאני יושב בעבודה ורייצ'ל שקועה עד צוואר בקקי וקיא וחוסר ידיעה מתי זה יגמר או מאיפה זה בא.    א

ואחרי זה

הלכתי להופעה של מיטב.  בלט.  כל שנה אני, איש הפוטבול, יושב בהופעת בלט ו........מזיל דמעות.  הפעם הזאת הייתי כ"כ עייף ורצוץ שבכלל לא הצלחתי להרגיש כלום.  עד ש...היא עלתה על הבמה.  והרגשנות הוילנסקית מייד הציפה אותי.  כל שנה אני רואה איך היא גודלת לתוך הריקוד ונעשית יותר ויותר מקצועית, בוגרת, יפה.  הנה לכם שלוש מחשבות טובות.  (ואחרי שהיא הופיעה שלוש פעמים היום עוד יש לה כח ללכת למסיבת בת מצווה של בת כיתה ב-9:30 בלילה.  אז יש לי עוד נסיעה לילית אחת להביא את הבנות הביתה אחרי המסיבה.  ואחרי זה אני מתעלף - אני מבטיח.  כלומר, אם....)    א

תיקון טפשות מהפוסט הקודם:  היו לי סיבות טובות לעבוד על שני מחשבים הבוקר.  באחד עזרתי למיטב עם פרויקט שלה לבית ספר כי היא כל היום רוקדת; את השני הכנתי לרייצ'ל בתור מתנה (שששש, היא עוד לא יודעת) והייתי חייב לגמור עם זה לפני שתגיע הביתה.  מרוב שגעון שהיה פה היום אפילו לא הצלחתי לזכור למה עבדתי על שני מחשבים בזמן שליעם מקיאה.  אם תרצו, גם זו פרספקטיבה.      א