אוקיי, אז הגעתי סוף כל סוף לבי"ח אחרי שהחלמתי מהמחלה הקצרה שלי. מצאתי את ליעם במצב לא הכי-הכי. היא ישנה כל הזמן ממש. קשה מאד להעיר אותה. כשהיא פוקחת עיניים לכמה רגעים, היא לא ממש מגיבה. הפרצוף שלה גם מין נפוח כזה מנוזלים או משהו.
מצד שני, אחד הרופאים הראה לנו ע"ג המחשב איך כמעט כל המספרים שלה במגמת שיפור מאז שנכנסה לבי"ח. לא כל המספרים עדיין ברמה משביעת רצון. מה שכן, בהשוואת המספרים כיום לעומת המספרים ביום שהבאנו אותה לבי"ח, יש שיפור של ממש. למען האמת, מתי שהבאנו אותה לבי"ח היו כמה מספרים שכבר הגיעו לרמה די קריטית. ולמי ששואל "מה זה המספרים" אז התשובה היא כל מיני כימיקלים שהגוף מייצר או שמצפים מהכליות שיסננו. כשבודקים את רמתם זה נותן אנדיקציה לעבודה שהכליות וכל שאר הדברים עושים. כרגע האשלגן ברמה גבוהה מהרצוי. כשהיא רק הגיעה לבי"ח לפני כמה ימים רמת האשלגן היתה מסוכנת! עוד טיפה והלב שלה היה בסכנה. מאז חל שיפור אבל הוא עדיין לא ברמה אופטימלית.
אז נשאלת השאלה: אם רוב המספרים במגמת שיפור, למה היא כל הזמן ישנה? קשה לדעת. מה שהבחנתי איך שהגעתי זה שיש לה נזלת בגרון והפרצוף שלה קצת אדום. אולי היא קיבלה את המחלה שהיתה לי? אבל אולי זה גם משהו אחר. בכל אופן, זה המצב כרגע.
א
פאץ' אדאמס
כזכור, דברים הפוכים בעולמנו. כשליעם ערה אז צריך להיות צמוד אליה והיא לוקחת הרבה תשומת לב. אין חופש לעשות מה שרוצים. לעומת זה, כשהיא ישנה בצורה כזו אז אפשר להדפיס את המכתב הזה, לעשות טלפונים, לאכול בשקט. אבל אנחנו רוצים שתהיה ערה. והנה, בשידור חי: אני מוציא ממנה חיוכים ממש ברגע זה. המחזה הוא דווקא די טפשי: ליעם נושמת לאט מידי. המוניטור מצפצף. אז אני צועק לה
BRRRRRRRREEEAAZZZZE
יעני
breathe
תנשמי. אבל היא אוהבת את המבטא של
BRRRRRRRREEEAAZZZZE
אז היא מתחילה לצחוק. וזו המומחיות שלי.
אמונה
היום בדרך לבי"ח שמעתי ברדיו פרשן פוליטי שאני מאד אוהב להקשיב לו. שמעתי אותו אומר משהו כמו "אני מאמין....שאנחנו נהיה במלחמה הזו הרבה זמן..." נו, אז הוא מאמין, אז מה? ואם פתאום תהיה הפיכה באירן - שזה בכלל לא בלתי-אפשרי - ותקום דמוקרטיה, אז אולי זה ישמש כדוגמה והשראה לתושבים תחת מצור במקומות אחרים ואולי תושבי אפגניסטן יקומו על צוררי הטאליבן ויוכלו להם? והתחלתי לחשוב על האני-מאמין שלו ועל סמך מה אנחנו בכלל מאמינים. וכמה שבירה היא כמעט כל אמונה. גם אני אדם מאמין. רק שאני לא מאמין במה שרוב האנשים מאמינים. אני לא מאמין בשום אלוהים ואני לא עוקב אחרי דת. אז במה אני מאמין? פחות או יותר באנשים ובעיקר בעצמי. לפעמים אני לא-מאמין וזה עובד מצוין ממש כמו אמונה.
לדוגמה, לא מזמן הלכתי לרופא בגלל כאבים בכף הרגל בייחוד אחרי רכיבה על אופניים. אז הוא עשה צילום ואמר לי "אין מה לעשות...יש לך דלקת פרקים". זה אני כבר יודע שיש לי בכל הגוף, רק לא ידעתי שזה התפשט עד לכף הרגל. אז הוא נתן לי כמה רעיונות מכניים איך לעזור לי עם זה. התחלתי לישם ולנסות. אבל אז התחלתי לחשוב:
אז מה, יש לי דלקת פרקים בברכיים שמגבילה אותי מלרוץ, ובכתפיים שגורמת לי כאבים כשאני שוחה, ועכשיו בכף הרגל שאפילו מגבילה אותי בהליכה. אז מין החלטתי כזה ש"עד כאן". לא יתכן שמרגע זה אני אכנע לדלקת הזו. אני לא-מאמין שהמחלה תשתלט עלי. אני מאמין שאם אשאר פעיל אוכל לה. טוב, מאד יכול להיות שאני סתם טיפש. אבל בינתיים נראה לי שזה עובד. זה לא יבריא אותי (בעצם אולי כן), אבל זה יעזור לי להמשיך לעשות את הדברים שאני אוהב.
לפעמים כל מה שצריך זה החלטה. לפני יומיים כשהייתי חולה אמרתי לרייצ'ל "זהו, זה היום האחרון. מחר אני בחוץ". וכה היה. גם כשהייתי פצוע קשה פעם זזתי קדימה ויצאתי מזה הרבה בזכות אמונה עצמית והחלטות - במודע או שבתת-מודע. השורה התחתונה היא שזה עבד. וככה אני חי וממשיך לזוז קדימה.
איך זה קשור לבלוג על ליעם? מי שרוצה יכול לקשור את זה לכח הבלתי נגמר של ליעם ואת העובדה שהיא עדיין חיה איתנו. איכשהו אני מעביר לה משהו ממני. אבל נדמה לי שבשנים האחרונות זה עובד אולי ההפך: אני הפכתי להיות התלמיד.
א
מצד שני, אחד הרופאים הראה לנו ע"ג המחשב איך כמעט כל המספרים שלה במגמת שיפור מאז שנכנסה לבי"ח. לא כל המספרים עדיין ברמה משביעת רצון. מה שכן, בהשוואת המספרים כיום לעומת המספרים ביום שהבאנו אותה לבי"ח, יש שיפור של ממש. למען האמת, מתי שהבאנו אותה לבי"ח היו כמה מספרים שכבר הגיעו לרמה די קריטית. ולמי ששואל "מה זה המספרים" אז התשובה היא כל מיני כימיקלים שהגוף מייצר או שמצפים מהכליות שיסננו. כשבודקים את רמתם זה נותן אנדיקציה לעבודה שהכליות וכל שאר הדברים עושים. כרגע האשלגן ברמה גבוהה מהרצוי. כשהיא רק הגיעה לבי"ח לפני כמה ימים רמת האשלגן היתה מסוכנת! עוד טיפה והלב שלה היה בסכנה. מאז חל שיפור אבל הוא עדיין לא ברמה אופטימלית.
אז נשאלת השאלה: אם רוב המספרים במגמת שיפור, למה היא כל הזמן ישנה? קשה לדעת. מה שהבחנתי איך שהגעתי זה שיש לה נזלת בגרון והפרצוף שלה קצת אדום. אולי היא קיבלה את המחלה שהיתה לי? אבל אולי זה גם משהו אחר. בכל אופן, זה המצב כרגע.
א
פאץ' אדאמס
כזכור, דברים הפוכים בעולמנו. כשליעם ערה אז צריך להיות צמוד אליה והיא לוקחת הרבה תשומת לב. אין חופש לעשות מה שרוצים. לעומת זה, כשהיא ישנה בצורה כזו אז אפשר להדפיס את המכתב הזה, לעשות טלפונים, לאכול בשקט. אבל אנחנו רוצים שתהיה ערה. והנה, בשידור חי: אני מוציא ממנה חיוכים ממש ברגע זה. המחזה הוא דווקא די טפשי: ליעם נושמת לאט מידי. המוניטור מצפצף. אז אני צועק לה
BRRRRRRRREEEAAZZZZE
יעני
breathe
תנשמי. אבל היא אוהבת את המבטא של
BRRRRRRRREEEAAZZZZE
אז היא מתחילה לצחוק. וזו המומחיות שלי.
אמונה
היום בדרך לבי"ח שמעתי ברדיו פרשן פוליטי שאני מאד אוהב להקשיב לו. שמעתי אותו אומר משהו כמו "אני מאמין....שאנחנו נהיה במלחמה הזו הרבה זמן..." נו, אז הוא מאמין, אז מה? ואם פתאום תהיה הפיכה באירן - שזה בכלל לא בלתי-אפשרי - ותקום דמוקרטיה, אז אולי זה ישמש כדוגמה והשראה לתושבים תחת מצור במקומות אחרים ואולי תושבי אפגניסטן יקומו על צוררי הטאליבן ויוכלו להם? והתחלתי לחשוב על האני-מאמין שלו ועל סמך מה אנחנו בכלל מאמינים. וכמה שבירה היא כמעט כל אמונה. גם אני אדם מאמין. רק שאני לא מאמין במה שרוב האנשים מאמינים. אני לא מאמין בשום אלוהים ואני לא עוקב אחרי דת. אז במה אני מאמין? פחות או יותר באנשים ובעיקר בעצמי. לפעמים אני לא-מאמין וזה עובד מצוין ממש כמו אמונה.
לדוגמה, לא מזמן הלכתי לרופא בגלל כאבים בכף הרגל בייחוד אחרי רכיבה על אופניים. אז הוא עשה צילום ואמר לי "אין מה לעשות...יש לך דלקת פרקים". זה אני כבר יודע שיש לי בכל הגוף, רק לא ידעתי שזה התפשט עד לכף הרגל. אז הוא נתן לי כמה רעיונות מכניים איך לעזור לי עם זה. התחלתי לישם ולנסות. אבל אז התחלתי לחשוב:
אז מה, יש לי דלקת פרקים בברכיים שמגבילה אותי מלרוץ, ובכתפיים שגורמת לי כאבים כשאני שוחה, ועכשיו בכף הרגל שאפילו מגבילה אותי בהליכה. אז מין החלטתי כזה ש"עד כאן". לא יתכן שמרגע זה אני אכנע לדלקת הזו. אני לא-מאמין שהמחלה תשתלט עלי. אני מאמין שאם אשאר פעיל אוכל לה. טוב, מאד יכול להיות שאני סתם טיפש. אבל בינתיים נראה לי שזה עובד. זה לא יבריא אותי (בעצם אולי כן), אבל זה יעזור לי להמשיך לעשות את הדברים שאני אוהב.
לפעמים כל מה שצריך זה החלטה. לפני יומיים כשהייתי חולה אמרתי לרייצ'ל "זהו, זה היום האחרון. מחר אני בחוץ". וכה היה. גם כשהייתי פצוע קשה פעם זזתי קדימה ויצאתי מזה הרבה בזכות אמונה עצמית והחלטות - במודע או שבתת-מודע. השורה התחתונה היא שזה עבד. וככה אני חי וממשיך לזוז קדימה.
איך זה קשור לבלוג על ליעם? מי שרוצה יכול לקשור את זה לכח הבלתי נגמר של ליעם ואת העובדה שהיא עדיין חיה איתנו. איכשהו אני מעביר לה משהו ממני. אבל נדמה לי שבשנים האחרונות זה עובד אולי ההפך: אני הפכתי להיות התלמיד.
א
No comments:
Post a Comment