הוספיטאל ז'טם, איי לאב יו הוספיטאל

כן, ליעם חזרה לבית החולים אתמול בלילה.  יוזמה שלנו.  בעצם של רייצ'ל שכן אני מחוץ למשחק כרגע - חולה במיטה - ואסור לי להתקרב לליעם.  אז אפילו לעזור אני לא יכול.  פרטים בהמשך - אני מניח. א

עדכון
בנוסף לדלקת בדרכי השתן (כן, שוב) מצאו שהכליות לא עושות את העבודה שלהן מספיק טוב.  נדע יותר בהמשך - אולי.  מה שכן, מאז אמש שנכנסה לבי"ח, מצבה השתפר.  התחילו לתת לה כל מיני נוזלים (לא יודע אז אל תשאלו) ורוב המספרים במגמת שיפור מאז.  רייצ'ל מדווחת שגם חזר לה הניצוץ לעיניים.  וזה באמת כל מה שאני יודע כרגע.    א

כריסמס

היום זה ערב כריסמס.  שלשום היתה לי שיחה ארוכה עם חצי-ידיד כזה שעבדתי איתו בעבר והופתעתי לגלות אותו במשרד הנוכחי.  הבחור הוא נוצרי מאמין ודי אדוק.  כלומר, כריסמס בשבילו זה לא סתם חג של מתנות וארוחה משפחתית וסוודרים וישיבה מול האח.  בשבילו יש משמעות ללכת לכנסיה וכל זה.  אז מצאתי את עצמי מספר לו על נסיון הכריסמס שלי (ויסלח לי הקורא שכבר מכיר את הסיפור):   כשהייתי בן 12-13-14, מתישהו בתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת (וואלה, נשמע כאילו אני ממש זקן, שלא רחוק מהמציאות), נשארנו בתאריך הזה אצל המשפחה המורחבת שלי בירושלים.  הייתי צעיר מידי בשביל לזכור למה נסענו לי-ם דווקא בחורף.  בכל אופן, כמו שבוי עם עיניים מכוסות, הלכתי עם אמא שלי למקום לא ידוע.      א

עלינו על אוטובוס "אגד" מיושן מאד, קר, וריק לגמרי ב-10 בלילה.  האוטובוס הוריד אותנו במרכז בית-לחם.  עכשיו, נכון שאילו שנות ה-70 המוקדמות - הרבה לפני כל אינתיפדה - ונכון שהתושבים המקומיים שמחו באותו זמן לתנועת ישראלים, אבל בכל זאת.  עיר ערבית זרה באמצע הלילה?  לאן את לוקחת אותי?  אני זוכר את הכיכר עם כמה חיילים, לא הרבה.  די ריקה.  הקיצר, היא לקחה אותי למיסת השנה החדשה בכנסיית המולד.  כשנכנסו הכמרים עם נרות ענק ושירה גריגוריאנית ברקע אמא נכנסה לאקסטזה.  אני זוכר שהייתי משועמם רוב הזמן - נו, זה זמן לחזור כבר?  בתור בן טיפש-עשרה בעיר זרה, ערבית, באמצע הלילה, ומה-לי-ולכנסיה וכל הג'יזס הזה?  אבל לאמא בטח היתה איזה כוונה.      א

היום, במרחק של שנים, אני מבין איזו ראיה מפליאה היתה לה. ראיה אולי זו לא המילה הנכונה.  חזון?  לא יודע.  מה שאני כן יודע זה שאשה שגדלה בבית יהודי אדוק ושכיבדה ואהבה את היהדות בכל ליבה, היתה מספיק פתוחה לשאר העולם והיה לה חשוב לפתוח את אופקיו של בנה הצעיר באותו כיוון.  תישאר פתוח.  וזה עבד!  היום בכל כריסמס אני הולך לכנסיה ומתפלל לישו.  לא, סתם בצחוק. השיעור בפתיחות עבד. והים בתור אבא אני מבין איזו אשה עצומה היא היתה.   ילד ישראלי ואמא שלו באמצע הלילה בקור בעיר ערבית זרה (אדמת אויב?) בלי הגנה מיוחדת. וזה הזכרון השנתי שלי מאמא.         א