חזרנו הביתה היום - שבת. ליעם לא טובה כמו שהיתה במשך השבוע, אבל מספיק "בריאה" (מוזר להשמש סמילה הזו למישהי שחייבת תרופות כדי להרגיש טוב) ע"מ לצאת. הפעם זו תהיה שהיה די קשה בבית, אני מנחש, כי לא מסודרת שום אחות לימים הקרובים. נראה איך יהיו הימים הקרובים. יותר מוקדם השבוע כתבתי: י
נצחונות קטנים
ליעם אוכלת קצת.
היא מבקשת שיקראו לה.
היא מדברת ומתבדחת.
הצליחו לשאוב דם מהקו הסגול (מה שאומר שכשצריכים דגימת דם למעבדה לא צריך לדקור אותה). ועכשיו גידלו במעבדה דגימת דם משם והאינפקציה אכן הוכה וודוז.
כיסחתי את הדשא וקיפלתי שני סלי כביסה - אופס, שוב נסחפתי
ליעם אוכלת קצת.
היא מבקשת שיקראו לה.
היא מדברת ומתבדחת.
הצליחו לשאוב דם מהקו הסגול (מה שאומר שכשצריכים דגימת דם למעבדה לא צריך לדקור אותה). ועכשיו גידלו במעבדה דגימת דם משם והאינפקציה אכן הוכה וודוז.
כיסחתי את הדשא וקיפלתי שני סלי כביסה - אופס, שוב נסחפתי
.
פרספרקטיבה
שעת ערב מאוחרת. קצת אנחות, אבל לא רציני. אני יושב על ידה ומקריא לה ספר. ליעם שומעת את הקול שלי ומזהה את הסיפור ובבת אחת עיניה נוצצות, הבעת פניה משתנה לחיוך וענין, והיא משתתפת בקריאה. האחיות בעות לעשות לה קטטר שלפני הלילה. בד"כ היא לא הכי נהנית - בלשון המעטה. מי עוד בעולם נהנה שמתעסקים לו עם ה"שמה"? אבל בערב הספציפי הזה הן עסוקות בשלהן והיא בכלל לא שמה לב. ממשיכה להקריא את הסיפור איתי. מחייכת, מאירה, מקרינה. הסובבים לא מאמינים.
ואני חושב: זאתי יש לה את כל הסיבות בעולם להיות מרירה ומתוסכלת. חודשים היא כבר תקועה במיטה - לפעמים טיפה בבית אבל בעיקר בב"ח. כל החיים העשירים שלה התגמדו למציאות כלואה בחדר או בתוך עצמה. והנה היא בכ"ז מוצאת שמחה בדברים קטנים. לא שואלת שאלות. לא עושה חשבונות של "מה אם". לא מסתכלת על הדשא של השכן. פשוט חיה את הרגע ומוציאה ממנו את הטוב. כמה פשוט. ואם זה כ"כ פשוט בשבילה, הכלואה, איך זה כ"כ מסובך לכולנו שבריאים ומסתובבים חופשי איפה שאנחנו רוצים ומתי שאנחנו רוצים? איך?
ששי בערב - מתארגנים לאולי יציאה הביתה בשבת
כרגיל, זה מאד מסובך ומורכב. בראש רשימת הדאגות - ליעם. אם היא תמשיך לגלות יציבות, נצא. אבל אחרי ליעם יש עוד שורה של ענינים שעוד צריכים להסתדר.
* החברה שמספקת
TPN
* כמעט בטוח שכבר לא תהיה לנו אחות לשבוע הקרוב. ה 2-3 אחיות שאנחנו עובדים איתן לא זמינות. והחברה לא סיפקה אחיות אחרות בינתיים - חוץ מאחת שאנחנו לא רוצים אותה. כל אחות כזו צריכה לעבור הכשרה בבית שלנו עם רייצ'ל על ליעם בזמן אמת. ואחרי זה צריך להסתכל עליה בימים הראשונים ולראות שהיא עושה עבודה טובה. זה לא כאילו שהאחות נכנסת לבית ומיד כולנו משוחררים לעשות מה שרוצים. אותה אחות שהזכרתי שאנחנו לא רוצים עשתה כמה טעויות רציניות.
צריכה להביא לנו כמה שקיות הביתה לפני שליעם יוצאת. וזה כבר ששי בלילה. מתישהו בשבת הם יביאו - ככה הובטח. אבל הכל גבולי.
שעת ערב מאוחרת. קצת אנחות, אבל לא רציני. אני יושב על ידה ומקריא לה ספר. ליעם שומעת את הקול שלי ומזהה את הסיפור ובבת אחת עיניה נוצצות, הבעת פניה משתנה לחיוך וענין, והיא משתתפת בקריאה. האחיות בעות לעשות לה קטטר שלפני הלילה. בד"כ היא לא הכי נהנית - בלשון המעטה. מי עוד בעולם נהנה שמתעסקים לו עם ה"שמה"? אבל בערב הספציפי הזה הן עסוקות בשלהן והיא בכלל לא שמה לב. ממשיכה להקריא את הסיפור איתי. מחייכת, מאירה, מקרינה. הסובבים לא מאמינים.
ואני חושב: זאתי יש לה את כל הסיבות בעולם להיות מרירה ומתוסכלת. חודשים היא כבר תקועה במיטה - לפעמים טיפה בבית אבל בעיקר בב"ח. כל החיים העשירים שלה התגמדו למציאות כלואה בחדר או בתוך עצמה. והנה היא בכ"ז מוצאת שמחה בדברים קטנים. לא שואלת שאלות. לא עושה חשבונות של "מה אם". לא מסתכלת על הדשא של השכן. פשוט חיה את הרגע ומוציאה ממנו את הטוב. כמה פשוט. ואם זה כ"כ פשוט בשבילה, הכלואה, איך זה כ"כ מסובך לכולנו שבריאים ומסתובבים חופשי איפה שאנחנו רוצים ומתי שאנחנו רוצים? איך?
ששי בערב - מתארגנים לאולי יציאה הביתה בשבת
כרגיל, זה מאד מסובך ומורכב. בראש רשימת הדאגות - ליעם. אם היא תמשיך לגלות יציבות, נצא. אבל אחרי ליעם יש עוד שורה של ענינים שעוד צריכים להסתדר.
* החברה שמספקת
TPN
* כמעט בטוח שכבר לא תהיה לנו אחות לשבוע הקרוב. ה 2-3 אחיות שאנחנו עובדים איתן לא זמינות. והחברה לא סיפקה אחיות אחרות בינתיים - חוץ מאחת שאנחנו לא רוצים אותה. כל אחות כזו צריכה לעבור הכשרה בבית שלנו עם רייצ'ל על ליעם בזמן אמת. ואחרי זה צריך להסתכל עליה בימים הראשונים ולראות שהיא עושה עבודה טובה. זה לא כאילו שהאחות נכנסת לבית ומיד כולנו משוחררים לעשות מה שרוצים. אותה אחות שהזכרתי שאנחנו לא רוצים עשתה כמה טעויות רציניות.
צריכה להביא לנו כמה שקיות הביתה לפני שליעם יוצאת. וזה כבר ששי בלילה. מתישהו בשבת הם יביאו - ככה הובטח. אבל הכל גבולי.
בסוף בלילה בין ששי לשבת היא לא ממש ישנה. לא היו ממש כאבים, אבל היא החזיקה את שנינו ערים כל הלילה.
י
No comments:
Post a Comment