כתיבה שהתחילה בתחילת השבוע והגיעה עד הלום - ששי בלילה.
בינתיים ליעם התעוררה משינה של שבועיים ומשהו. פה ושם התעוררה. אאווו אווו אווו, קיבלה תרופות, חזרה לישון. ובכן, עכשיו היא ערה. וכואב ואני רעבה ואז היא מקיאה. הכל קורה.
אני רעבה, אני רעבה, אני רעבה - כפול 5000.
רק ע"מ לשמור דברים בפרספקטיבה הנכונה, נא לזכור שמתחת לכל ההומור הקלוש והגביע העולמי והסיפורי סבתא, יש ילדה חולה מאד. יש הרבה כאבים או חוסר נוחות או רעב או מה שזה לא יהיה. אם יש דבר אחד חשוב שכל הבלוג הזה מנסה להגיד, זה הקטע הקטן הזה.
הערב, אחרי שראיתי שני משחקי רבע גמר בזמן העבודה ולפני שהתייצבתי למשמרת הלילה שלי בבית חולים (סוף כל סוף אני יכול לתת לרייצ'ל קצת הפוגה), הלכנו לשחות. שחיה למרחקים, למי שלא יודע, זה אחד הזמנים הכי טובים למחשבות ופתירת בעיות. יש פקקים באזניים ככה שאתה לא שומע אף אחד, אתה עסוק בלנשום, והנוף שאתה רואה מונוטוני מאד. ואני שוחה שם ורואה את הבנות משחקות ומפזזות וקופצות מהמקפצה ואני בעצמי נהנה מאד מהשחיה. ואז המחשבה חודרת לה בלי גינונים ובלי רחמים: אני מבלה כל היום בבילויים וליעם שוכבת ק"מ וחצי מפה במיטתה ונאנקת ונאנחת וגונחת ונאבקת. ואנחנו פה, מרחק יריקה ממנה, שוחים ונהנים. ליעם שלי, דמי ובשרי ועצמותי. לא יודע עם יצאו לי דמעות או זו היתה הצטברות אדים בתוך משקפי השחיה. יצאתי, התנגבתי, הגעתי לב"ח.
מצאתי אותה נאנחת וגונחת תוך כדי מה שנראה כמו שינה. דיברנו, התייעצנו, ביררנו והחלטנו לתת תרופה כלשהי ישר לווריד. אבל ברגע שזאתי שמעה אותי מדבר בטלפון עם רייצ'ל, היא הפסיקה להתלונן, פתחה עיניים, נראתה שקטה מאד לשעה ומשהו. ואז הכל חזר והחלטנו להשתמש בנשק כבד. האם הוא יעבוד? הלילה עוד צעיר.
מעבר לבלוג שגם הוא, כמו השחיה, די מונוטוני, יש די הרבה שינויים ביומיום. משנים את הרכב התרופות ללא הרף ואת אורך הדיאליזה ועוד מיני דברים. האמת היא שאין לי את הידע כולו. אני שחקן ספסל. היום היתה לליעם דיאליזה טובה, כך סיפרו לי, אבל בסופה היו לה כמה סיז'רס "קלים". זו לא הפעם הראשונה שהם מופיעם בסוף הדיאליזה. אחת ההשערות היא שנותנים את התרופה נגד סיז'רס לאורך זמן ובמנות כאלו-וכאלו, ואז באה הדיאליזה ותוך 3 שעות מנקה הכל.
היום גם התחילו גישושים בענין של לתת לליעם תרופה "מנטלית" בחסות פסיכיאטרית. למה? כדי לעשות אותה שמחה יותר. זה הפשטה גסה של הדברים, אבל ככה זה בערך.
יש גם את הענין של תרופות שפעם עבדו בסדר כזה והיום הגוף שלה אעפס לא קולט אותן כשהן מסופקות דרך ה
J-TUBE
אז יותר ויותר נותנים לה ישר לווריד. לא את כל התרופות, רק חלק. בזמנו זה היה אחד הדברים שהגביל אותנו ביציאה מהב"ח. בבית אנחנו לא יכולים לתת תרופות דרך הווריד. רק לאחות מוסמכת מותר וזה גם מצריך ציוד מיוחד. ובכן, מסתבר שגם את זה נוכל לעשות לבד. רייצ'ל בתהליכי לימוד איך לעשות את זה ונקבל את המיכשור המתאים לבית. מה הענין עם דרך הווריד? הגוף לא צריך לעבוד על התרופות ולשלוח אותן לכלי הדם. הן ישר שוחות בתוך הדם (מענין אם הן גם שמות פקקים באזניים ומשקפי שחיה). וההשפעה של תרופות דרך כלי הדם הרבה יותר מהירה מאשר אם הן מסופקות בכל דרך אחרת.
סלטים
סלט ירקות:
סלט ירקות זה סימן של בית. לפעמים, כמו שלשום, מביאים דברים ומכינים בבי"ח עם כלים חד פעמיים. הבית הזמני, יעני.
סלט רופאים
ככה אני מרגיש לפעמים. רופאים כללים, רופאי כליות, "מומחי" כאבים (שבעצמם מודים שכשזה נוגע לליעם הם לא מומחים בכלל...פשוט מנחשים), רופאי ריאות, ניורולוגים, רופאי בטן...בטוח שכחתי מישהו. הרבה סלטי אחיות וטכנאיות.
סלט תרופות
לא יודע אפילו מאיפה להתחיל. טיילאנול, סטיידול, קפרה, אטיוואן, אטראקס, בקלופין, להמשיך? ניורוטנין, מיילאקון, קוקטייל אולי, בעצם.
סלט חיים
אילו ימים פשוט משוגעים בשבילי. קשה לרחם עלי כי אני מנסה לראות את כל המשחקים של הגביע העולמי - ממש בזמן שאני עובד פול טיים ועם ליעם בבית חולים. כשאני מגיע לב"ח הראש שלי פשוט מתפוצץ. מנסה לדלג בין כל שלוליות החיים. ואני מרגיש את כל הדברים מתערבבים להם אחד בשני. סלט.
סלט מהמסעדה של הב"ח
איכס, גועל נפש.
סלט אנשים במסדרון
רזים שמנים גבוהים נמוכים דב-שאינו-גדול-ואינו-קטן היספנים לבנים כושים וכ'ו. בעצם, רובם כושים ורובן שמנות.
סלט ילדים חולים
סרטן, לב, ריאות, אורתופדי. או ילדים עם סלט רב ירקות אישי - כמו ליעם.
סלט ספורט
גביע עולמי, גולף, ווימבלדון, הטור דה-פראנס כמעט פה. איך אפשר ככה?
סלט טלוויזיות
עם כל מה שקורה מסביב וזה שאין לי כבלים בבית וזה שמשדרים את הגביע העולמי בשעות הבוקר ואחה"צ פה, אני נאלץ לצפות מכל מיני מקומות שונים: אצל חברים, בבית (על המחשב או בתחנה הלטינו), מהבאר, מהבית חולים, אפילו בעבודה יש חדר צפיה - גיליתי לאחרונה. אני צופה מאיפה שזמין ומתי שאני יכול.
סלט בירה
היחידי ששווה להזכיר. היתה צריכה להיות פה תמונה. היות ותמונה שווה אלף מלים ואין לי תמונה, כנראה שהקורא הסבלן והמנומס יאלץ לקרוא אלף מלים. סלט בירה זה כשהחברים מתקבצים על המרפסת. כל אחד מביא "משהו". כל אחד מקבל טעימה מהכל. יושבים ומשוחחים ומשווים וטועמים ונוגסים וככה עוברות להן כמה שעות טובות ומתרוקנים להם כמה בקבוקים טובים. כמה מלים כבר כתבתי? זהו, נגמרה התמונה.
אאאאאווווו אאאאאאווווווו אאאאאאאאאאאאאוווווווווו אני רעבה אני רעבה אני רעבה - כפול 39985995098694036182
אני מחכה לכתוב את המלים "ועכשיו היא סוף כל סוף נרדמה", לסכם את הפוסט הזה וללכת לישון, אבל בינתיים הנשק הכבד לא עובד הכי טוב. מוזר. אתמול בלילה הוא עבד מצויין. זאת ליעם. אין עקביות. מחר ארגנטינה-גרמניה. מהחדר של ליעם על טלוויזיה קטנטונת. זה רק בתנאי שליעם תאפשר. ועד כאן מהמגרש בעכו. זוהייר בעלול מדווח. חזרה לאולפן ואליך, עמי פזטל.
אני שומע נחירות? האמנם? יאללה, מהר לסיים ולגמור ולשים לזה קץ וסוף סיפור ופיפי ולישון. חזרה אליך, עמי.
אאאאווווווו אאאאאווווווו אאאאאאוווווווו
י
בינתיים ליעם התעוררה משינה של שבועיים ומשהו. פה ושם התעוררה. אאווו אווו אווו, קיבלה תרופות, חזרה לישון. ובכן, עכשיו היא ערה. וכואב ואני רעבה ואז היא מקיאה. הכל קורה.
אני רעבה, אני רעבה, אני רעבה - כפול 5000.
רק ע"מ לשמור דברים בפרספקטיבה הנכונה, נא לזכור שמתחת לכל ההומור הקלוש והגביע העולמי והסיפורי סבתא, יש ילדה חולה מאד. יש הרבה כאבים או חוסר נוחות או רעב או מה שזה לא יהיה. אם יש דבר אחד חשוב שכל הבלוג הזה מנסה להגיד, זה הקטע הקטן הזה.
הערב, אחרי שראיתי שני משחקי רבע גמר בזמן העבודה ולפני שהתייצבתי למשמרת הלילה שלי בבית חולים (סוף כל סוף אני יכול לתת לרייצ'ל קצת הפוגה), הלכנו לשחות. שחיה למרחקים, למי שלא יודע, זה אחד הזמנים הכי טובים למחשבות ופתירת בעיות. יש פקקים באזניים ככה שאתה לא שומע אף אחד, אתה עסוק בלנשום, והנוף שאתה רואה מונוטוני מאד. ואני שוחה שם ורואה את הבנות משחקות ומפזזות וקופצות מהמקפצה ואני בעצמי נהנה מאד מהשחיה. ואז המחשבה חודרת לה בלי גינונים ובלי רחמים: אני מבלה כל היום בבילויים וליעם שוכבת ק"מ וחצי מפה במיטתה ונאנקת ונאנחת וגונחת ונאבקת. ואנחנו פה, מרחק יריקה ממנה, שוחים ונהנים. ליעם שלי, דמי ובשרי ועצמותי. לא יודע עם יצאו לי דמעות או זו היתה הצטברות אדים בתוך משקפי השחיה. יצאתי, התנגבתי, הגעתי לב"ח.
מצאתי אותה נאנחת וגונחת תוך כדי מה שנראה כמו שינה. דיברנו, התייעצנו, ביררנו והחלטנו לתת תרופה כלשהי ישר לווריד. אבל ברגע שזאתי שמעה אותי מדבר בטלפון עם רייצ'ל, היא הפסיקה להתלונן, פתחה עיניים, נראתה שקטה מאד לשעה ומשהו. ואז הכל חזר והחלטנו להשתמש בנשק כבד. האם הוא יעבוד? הלילה עוד צעיר.
מעבר לבלוג שגם הוא, כמו השחיה, די מונוטוני, יש די הרבה שינויים ביומיום. משנים את הרכב התרופות ללא הרף ואת אורך הדיאליזה ועוד מיני דברים. האמת היא שאין לי את הידע כולו. אני שחקן ספסל. היום היתה לליעם דיאליזה טובה, כך סיפרו לי, אבל בסופה היו לה כמה סיז'רס "קלים". זו לא הפעם הראשונה שהם מופיעם בסוף הדיאליזה. אחת ההשערות היא שנותנים את התרופה נגד סיז'רס לאורך זמן ובמנות כאלו-וכאלו, ואז באה הדיאליזה ותוך 3 שעות מנקה הכל.
היום גם התחילו גישושים בענין של לתת לליעם תרופה "מנטלית" בחסות פסיכיאטרית. למה? כדי לעשות אותה שמחה יותר. זה הפשטה גסה של הדברים, אבל ככה זה בערך.
יש גם את הענין של תרופות שפעם עבדו בסדר כזה והיום הגוף שלה אעפס לא קולט אותן כשהן מסופקות דרך ה
J-TUBE
אז יותר ויותר נותנים לה ישר לווריד. לא את כל התרופות, רק חלק. בזמנו זה היה אחד הדברים שהגביל אותנו ביציאה מהב"ח. בבית אנחנו לא יכולים לתת תרופות דרך הווריד. רק לאחות מוסמכת מותר וזה גם מצריך ציוד מיוחד. ובכן, מסתבר שגם את זה נוכל לעשות לבד. רייצ'ל בתהליכי לימוד איך לעשות את זה ונקבל את המיכשור המתאים לבית. מה הענין עם דרך הווריד? הגוף לא צריך לעבוד על התרופות ולשלוח אותן לכלי הדם. הן ישר שוחות בתוך הדם (מענין אם הן גם שמות פקקים באזניים ומשקפי שחיה). וההשפעה של תרופות דרך כלי הדם הרבה יותר מהירה מאשר אם הן מסופקות בכל דרך אחרת.
סלטים
סלט ירקות:
סלט ירקות זה סימן של בית. לפעמים, כמו שלשום, מביאים דברים ומכינים בבי"ח עם כלים חד פעמיים. הבית הזמני, יעני.
סלט רופאים
ככה אני מרגיש לפעמים. רופאים כללים, רופאי כליות, "מומחי" כאבים (שבעצמם מודים שכשזה נוגע לליעם הם לא מומחים בכלל...פשוט מנחשים), רופאי ריאות, ניורולוגים, רופאי בטן...בטוח שכחתי מישהו. הרבה סלטי אחיות וטכנאיות.
סלט תרופות
לא יודע אפילו מאיפה להתחיל. טיילאנול, סטיידול, קפרה, אטיוואן, אטראקס, בקלופין, להמשיך? ניורוטנין, מיילאקון, קוקטייל אולי, בעצם.
סלט חיים
אילו ימים פשוט משוגעים בשבילי. קשה לרחם עלי כי אני מנסה לראות את כל המשחקים של הגביע העולמי - ממש בזמן שאני עובד פול טיים ועם ליעם בבית חולים. כשאני מגיע לב"ח הראש שלי פשוט מתפוצץ. מנסה לדלג בין כל שלוליות החיים. ואני מרגיש את כל הדברים מתערבבים להם אחד בשני. סלט.
סלט מהמסעדה של הב"ח
איכס, גועל נפש.
סלט אנשים במסדרון
רזים שמנים גבוהים נמוכים דב-שאינו-גדול-ואינו-קטן היספנים לבנים כושים וכ'ו. בעצם, רובם כושים ורובן שמנות.
סלט ילדים חולים
סרטן, לב, ריאות, אורתופדי. או ילדים עם סלט רב ירקות אישי - כמו ליעם.
סלט ספורט
גביע עולמי, גולף, ווימבלדון, הטור דה-פראנס כמעט פה. איך אפשר ככה?
סלט טלוויזיות
עם כל מה שקורה מסביב וזה שאין לי כבלים בבית וזה שמשדרים את הגביע העולמי בשעות הבוקר ואחה"צ פה, אני נאלץ לצפות מכל מיני מקומות שונים: אצל חברים, בבית (על המחשב או בתחנה הלטינו), מהבאר, מהבית חולים, אפילו בעבודה יש חדר צפיה - גיליתי לאחרונה. אני צופה מאיפה שזמין ומתי שאני יכול.
סלט בירה
היחידי ששווה להזכיר. היתה צריכה להיות פה תמונה. היות ותמונה שווה אלף מלים ואין לי תמונה, כנראה שהקורא הסבלן והמנומס יאלץ לקרוא אלף מלים. סלט בירה זה כשהחברים מתקבצים על המרפסת. כל אחד מביא "משהו". כל אחד מקבל טעימה מהכל. יושבים ומשוחחים ומשווים וטועמים ונוגסים וככה עוברות להן כמה שעות טובות ומתרוקנים להם כמה בקבוקים טובים. כמה מלים כבר כתבתי? זהו, נגמרה התמונה.
אאאאאווווו אאאאאאווווווו אאאאאאאאאאאאאוווווווווו אני רעבה אני רעבה אני רעבה - כפול 39985995098694036182
אני מחכה לכתוב את המלים "ועכשיו היא סוף כל סוף נרדמה", לסכם את הפוסט הזה וללכת לישון, אבל בינתיים הנשק הכבד לא עובד הכי טוב. מוזר. אתמול בלילה הוא עבד מצויין. זאת ליעם. אין עקביות. מחר ארגנטינה-גרמניה. מהחדר של ליעם על טלוויזיה קטנטונת. זה רק בתנאי שליעם תאפשר. ועד כאן מהמגרש בעכו. זוהייר בעלול מדווח. חזרה לאולפן ואליך, עמי פזטל.
אני שומע נחירות? האמנם? יאללה, מהר לסיים ולגמור ולשים לזה קץ וסוף סיפור ופיפי ולישון. חזרה אליך, עמי.
אאאאווווווו אאאאאווווווו אאאאאאוווווווו
י
No comments:
Post a Comment