התנצלויות מהמאוכזבים שאוהבים ספרות טובה (יותר). רגע, עוד מאמר מוסגר: (ספרות???? עוד מקצוע שבו חיזקתי את ידיעתי במדעי הדשא. ומתישהו יותר מאוחר, בבגרות אקסטרנית מבוזבזת, חילצתי 8 בכבוד - אין לי מושג איך עד היום. להבדיל מהתיכון (שם לא נפגשנו אפילו) המורה בתל-חי התאהבה בי, כמובן, אבל היות ועוד לא התחתנתי, גם לא הייתי מוכן ליחסים של מחוץ לנישואים...). המשכנו. מצטער על הכותרת המסגירה הכל. רציתי כותרת אחרת אבל וועדת הבלוגים פסלה משהו פיקנטי בטענה שאני צריך שמנוע החיפוש ימצא בקלות את כל הכניסות והיציאות מהבית חולים.
שיגרה
נכתב ביום ראשון בבוקר:
אנחנו "כבר" 9 ימים בבית. בהתחלה הירידות-עליות של ליעם היו יותר תלולות - לכל כיוון. מאז דברים התייצבו אעפס. המצב עדיין מסובך וסביר להניח שישאר כזה תמיד. אבל בתוך הבלגן הגדול מצאנו מין מקום כזה שמזכיר התייצבות. אולי אפילו שיגרה. הכל נאמר ע"ס נסיון של ימים בודדים, אז לקחת הכל עם קמצוץ מלח.
יש עדיין הקאות (בעצם תקופה מסוימת הם נעלמו...עכשיו חזרו) ויש כאבים. אבל יש גם מנוחה טובה וחיוכים. והעיקר: גם כשהיו בעיות בימים האחרונים, הצלחנו (כלומר רייצ'ל הצליחה - ועדיין מצליחה) להשתלט עליהם. משמע שהבריאות של ליעם בימים אילו ברמה כזו שטיפול ביתי עונה על הצרכים. מן הראוי לזכור רק שכשנאמר "טיפול ביתי" זה לא חלב בדבש ומרק עוף מסבתא יוכבד. הבית שלנו הוא בית חולים קטן.
שלשום ליעם הרגישה לא הכי טוב. כמעט כל מה שעשינו לא עזר. היו הקאות והתלוננויות. היא לא נראתה טוב. היות ולא היה מה להפסיד הכנסתי אותה לכסא גלגלים. ברגע שהיא עברה את מפתן הדלת וחשה באוויר החם שבחוץ, מייד התפשט חיוך על פניה. ההקאות נפסקו מייד והיא היתה שליוה כל אותו הערב וזה נמשך לתוך הלילה. נדמה לי שזה הלילה הראשון שבו כולנו ישנו טוב (רייצ'ל עדיין היתה צריכה לנקז אותה אי-שם מתישהו בלילה....זה ענין סטנדרטי שחייבים לעשות). גם אתמול והיום יצאנו החוצה. ליעם מתה על זה. וכשהיא מרגישה לא טוב היא יודעת לבקש לחזור למיטה. יש פעמים שהיא מבקשת לצאת החוצה ושתי שניות אחרי שהיא בחוץ היא מבקשת לחזור למיטה - והרבה פעמים זה מלווה בכאבים שמחייבים משכך כאבים כזה או אחר.
אז סה"כ עברנו סופשבוע חיובי מאד עם אופניים ובירה וחברים וביקורים ומנוחה. הכל דברים די בסיסיים אבל אנחנו לא זכינו להם כבר הרבה זמן. שבוע חדש לפנינו. דיאליזה בימים שני-רביעי-ששי. נראה אם הפסקת האש תמשיך.
אבל אז הגיע יום ראשון אחרי הצהריים:
ליעם התחילה להרגיש לא טוב. לצאת החוצה? כן. אבל מייד ביקשה לחזור למיטה. תוך זמן קצר דברים התחילו להתדרדר במהירות. ליעם צרחה מכאבים. וכל הטירוף חזר באחת! זו היתה הפעם הראשונה שהשתמשנו (לבד בבית, בעצמנו) במכשיר שמזריק לה את החומר הרגעה ישר לווריד. מה שאומר שהכאבים שהיו כל השבוע עד רגע זה לא היו מספיק רצינים להצדיק שימוש במכשיר ההזרקה. זה עבד לחצי שעה ואז הכל חזר.
כבר הזמנו ארוחת ערב (עוד לפני שהתחילו הכאבים). אוכל, כזכור, לרובנו הוא הנאה בסיסית שאנחנו חווים ומצפים לה כמה פעמים ביום. איך אפשר לאכול כשהיא צורחת לידך? אבל כבר עברנו כ"כ הרבה בשנה האחרונה שהתרגלנו. כמה נורא. טוב, גירשנו את כולם החוצה לאכול בחצי-שקט כשתורן נשאר ע"י ליעם להרגיע אותה (שלא ממש עבד).
שמנו אותה בכסא גלגלים ויצאנו להליכה. נרדמה על המקום לאיזה שעתיים. וככה בעצם המשיך הלילה. מידי פעם נרגעה לזמן מסוים ואז הכל חזר.
מה גרם לה לכאבים האילו שהגיעו ממש משומקום והתחילו תוך זמן כ"כ קצר ועלו לדרגה משוגעת? אין דרך לדעת.
שני בבוקר: ב-7 עזבתי את הבית. לפני שעזבתי הסתכלתי ברשימת הסמים שרייצ'ל נתנה לה בלילה, שמעידה על איזה לילה מחורבן הן עברו. במשך הבוקר התברר שיש לה חום גבוה מאד.
שני אחה"צ: ליעם הגיעה לדיאליזה. עד אז כנראה ירד לה החום, אבל ירד לה גם לחץ הדם. ואז מן הסתדר לו כזה. ספירת כדוריות לבנות נמוכה מידי. לקחו דם לעוד מעבדות. הוחלט להשאיר אותה בב"ח לפחות ל-24-48 שעות ל"הסתכלות". פעם אחרונה שהמלים האילו נאמרו, נשארנו לחודש.
מתוך כל המספרים הנמוכים והמספרים הגבוהים וכל הכדוריות בשלל צבעים ועדיין עם עיניים סגורות, ליעם פולטת:
Eema, what's for dinner?
ומתפוצצת מצחוק מהבדיחה של עצמה. אבל נא לא לקבל רושם מוטעה: ליעם חולה ב"משהו" דעוד לא ברור. היא ישנה הרבה. מידי פעם פותחת עין תורנית. "אני לא מרגישה טוב" וחוזרת לישון.
נהג אוטומטי
פתחתי את הדלת. "לאן?" היא שאלה.
"המסלול הרגיל", היתה התשובה.
ואחרי 40 דק' היא גלשה לחניה של הב"ח. שני הבהובים והיא ננעלה. תחכה לי שם בנאמנות כשאצא בלילה.
אז מי שרוצה יקרא לזה שיגרה ומי שרוצה יקרא לזה טירוף ומי שלא רוצה לא חייב לשים תווית. אילו פשוט החיים שלנו.
י
שיגרה
נכתב ביום ראשון בבוקר:
אנחנו "כבר" 9 ימים בבית. בהתחלה הירידות-עליות של ליעם היו יותר תלולות - לכל כיוון. מאז דברים התייצבו אעפס. המצב עדיין מסובך וסביר להניח שישאר כזה תמיד. אבל בתוך הבלגן הגדול מצאנו מין מקום כזה שמזכיר התייצבות. אולי אפילו שיגרה. הכל נאמר ע"ס נסיון של ימים בודדים, אז לקחת הכל עם קמצוץ מלח.
יש עדיין הקאות (בעצם תקופה מסוימת הם נעלמו...עכשיו חזרו) ויש כאבים. אבל יש גם מנוחה טובה וחיוכים. והעיקר: גם כשהיו בעיות בימים האחרונים, הצלחנו (כלומר רייצ'ל הצליחה - ועדיין מצליחה) להשתלט עליהם. משמע שהבריאות של ליעם בימים אילו ברמה כזו שטיפול ביתי עונה על הצרכים. מן הראוי לזכור רק שכשנאמר "טיפול ביתי" זה לא חלב בדבש ומרק עוף מסבתא יוכבד. הבית שלנו הוא בית חולים קטן.
שלשום ליעם הרגישה לא הכי טוב. כמעט כל מה שעשינו לא עזר. היו הקאות והתלוננויות. היא לא נראתה טוב. היות ולא היה מה להפסיד הכנסתי אותה לכסא גלגלים. ברגע שהיא עברה את מפתן הדלת וחשה באוויר החם שבחוץ, מייד התפשט חיוך על פניה. ההקאות נפסקו מייד והיא היתה שליוה כל אותו הערב וזה נמשך לתוך הלילה. נדמה לי שזה הלילה הראשון שבו כולנו ישנו טוב (רייצ'ל עדיין היתה צריכה לנקז אותה אי-שם מתישהו בלילה....זה ענין סטנדרטי שחייבים לעשות). גם אתמול והיום יצאנו החוצה. ליעם מתה על זה. וכשהיא מרגישה לא טוב היא יודעת לבקש לחזור למיטה. יש פעמים שהיא מבקשת לצאת החוצה ושתי שניות אחרי שהיא בחוץ היא מבקשת לחזור למיטה - והרבה פעמים זה מלווה בכאבים שמחייבים משכך כאבים כזה או אחר.
אז סה"כ עברנו סופשבוע חיובי מאד עם אופניים ובירה וחברים וביקורים ומנוחה. הכל דברים די בסיסיים אבל אנחנו לא זכינו להם כבר הרבה זמן. שבוע חדש לפנינו. דיאליזה בימים שני-רביעי-ששי. נראה אם הפסקת האש תמשיך.
אבל אז הגיע יום ראשון אחרי הצהריים:
ליעם התחילה להרגיש לא טוב. לצאת החוצה? כן. אבל מייד ביקשה לחזור למיטה. תוך זמן קצר דברים התחילו להתדרדר במהירות. ליעם צרחה מכאבים. וכל הטירוף חזר באחת! זו היתה הפעם הראשונה שהשתמשנו (לבד בבית, בעצמנו) במכשיר שמזריק לה את החומר הרגעה ישר לווריד. מה שאומר שהכאבים שהיו כל השבוע עד רגע זה לא היו מספיק רצינים להצדיק שימוש במכשיר ההזרקה. זה עבד לחצי שעה ואז הכל חזר.
כבר הזמנו ארוחת ערב (עוד לפני שהתחילו הכאבים). אוכל, כזכור, לרובנו הוא הנאה בסיסית שאנחנו חווים ומצפים לה כמה פעמים ביום. איך אפשר לאכול כשהיא צורחת לידך? אבל כבר עברנו כ"כ הרבה בשנה האחרונה שהתרגלנו. כמה נורא. טוב, גירשנו את כולם החוצה לאכול בחצי-שקט כשתורן נשאר ע"י ליעם להרגיע אותה (שלא ממש עבד).
שמנו אותה בכסא גלגלים ויצאנו להליכה. נרדמה על המקום לאיזה שעתיים. וככה בעצם המשיך הלילה. מידי פעם נרגעה לזמן מסוים ואז הכל חזר.
מה גרם לה לכאבים האילו שהגיעו ממש משומקום והתחילו תוך זמן כ"כ קצר ועלו לדרגה משוגעת? אין דרך לדעת.
שני בבוקר: ב-7 עזבתי את הבית. לפני שעזבתי הסתכלתי ברשימת הסמים שרייצ'ל נתנה לה בלילה, שמעידה על איזה לילה מחורבן הן עברו. במשך הבוקר התברר שיש לה חום גבוה מאד.
שני אחה"צ: ליעם הגיעה לדיאליזה. עד אז כנראה ירד לה החום, אבל ירד לה גם לחץ הדם. ואז מן הסתדר לו כזה. ספירת כדוריות לבנות נמוכה מידי. לקחו דם לעוד מעבדות. הוחלט להשאיר אותה בב"ח לפחות ל-24-48 שעות ל"הסתכלות". פעם אחרונה שהמלים האילו נאמרו, נשארנו לחודש.
מתוך כל המספרים הנמוכים והמספרים הגבוהים וכל הכדוריות בשלל צבעים ועדיין עם עיניים סגורות, ליעם פולטת:
Eema, what's for dinner?
ומתפוצצת מצחוק מהבדיחה של עצמה. אבל נא לא לקבל רושם מוטעה: ליעם חולה ב"משהו" דעוד לא ברור. היא ישנה הרבה. מידי פעם פותחת עין תורנית. "אני לא מרגישה טוב" וחוזרת לישון.
נהג אוטומטי
פתחתי את הדלת. "לאן?" היא שאלה.
"המסלול הרגיל", היתה התשובה.
ואחרי 40 דק' היא גלשה לחניה של הב"ח. שני הבהובים והיא ננעלה. תחכה לי שם בנאמנות כשאצא בלילה.
אז מי שרוצה יקרא לזה שיגרה ומי שרוצה יקרא לזה טירוף ומי שלא רוצה לא חייב לשים תווית. אילו פשוט החיים שלנו.
י
No comments:
Post a Comment