היומיים האחרונים, מאז שיצאנו מהב"ח, היו די סיוט. ליעם בכאבים כל הזמן. אני שונא להיות חכם אחרי מעשה, אבל באותו זמן שיצאנו מהב"ח הייתי עם לב חצוי. מצד אחד רציתי להיות בבית כמובן. מצד שני, אם ההחלטה היתה צריכה להיות שלי בלבד, לא היה לי מספיק אומץ לקחת אותה הביתה. כבר בב"ח היא הראתה סימנים של "משהו קורה". אבל מה זה המשהו הזה? זה לא נראה כמו אינפקציה - בינתיים. אין לה חום, לחץ הדם טוב, הדופק סביר. זה "פשוט" כאבים, כאבים, כאבים. היא צורחת כל הזמן - או ישנה בעזרת משככי כאבים או סמי הרגעה. כולנו תחת המון לחץ בלי שינה בלילה.
אתמול (ראשון) יצאתי לרכיבת אופניים של כמה שעות ואחרי זה אפילו קיבלתי מסאג' נעים. למרבה הצער כל זה לא הוריד כהוא-זה מהלחץ. כאילו כל זה לא מספיק, צירוף מקרים של סופת ברקים וחברת האינטרנט שניתקה אותנו בלי להודיע מראש גרמו לנו להיות בלי אינטרנט לסופשבוע - בתוך כל הלחץ עם ליעם. נו אינטרנט, תאמרו. ביג דיל. מסתבר שזה כן ביג דיל. יש תרופות להזמין דרך האינטרנט ויש קשרים רפואיים שעושים דרך אימייל. זה יותר מידי חלק מהחיים שלנו עכשיו. כמובן שעם כל הכבוד לאינטרנט הדאגה העיקרית היא ליעם. עכשיו (שני אחה"צ) רייצ'ל לקחה אותה לדיאליזה והיא העמיסה גם את התיק-כוננות-למלחמה למקרה שיוחלט לאשפז אותה.
שני בערב: ליעם חזרה מדיאליזה דווקא רגועה מאד. היו צריכים להביא לנו עוד
TPN
הביתה. הם התקשרו כמה פעמים אבל עוד לא הגיעו. כבר 8 בערב והלחץ עולה. ה
TPN
שלה נגמר לפני שעתיים וחצי. אני שואל: מה התכנית האלטרנטיבית? מה אם הם לא מגיעים הלילה? התשובה: להכנס חזרה לבית חולים. אחרת היא תתיבש.
סוף טוב הכל טוב הם הגיעו מתישהו יותר מאוחר והאספקה התחדשה. זו רק דוגמה קטנה של עוד משהו שצריך לדאוג לו ורמת הלחץ שנכנסים אליה. לשם הבהרה: זה מעבר למספיק שיש לך ילדה חולה ועם כאבים. זה מלחיץ וסיוט ולא-יודע-מה. להוסיף על זה את כל כאבי הראש האדמיניסטרטיביים: טי-פי-אן; אחיות בבית (להשיג אותן, להתעסק עם החברה המספקת); תרופות - מהבית מרקחת ומהאינטרנט; קשר עם רופאים; ועוד ועוד ועוד - זה פשוט טירוף. אבל אילו החיים שלנו - של רייצ'ל, יותר נכון.
אומץ לב: הגדרה
כאמור לעיל, לפני שהלכה לדיאליזה ליעם היתה בכאבים והיו צרחות בלתי פוסקות. רייצ'ל לקחה איתה את תיק-המלחמה למקרה שישארו בב"ח. באותה נשימה היא אמרה: נראה. אולי כל מה שהיא צריכה זה דיאליזה טובה. וזה מה שבאמת היה. אבל השקט והרוגע והאומץ של רייצ'ל זה משהו שאי אפשר להדגיש מספיק. למה כל מה שנגיד לא יספיק ולא יספק? כי להיות עם ליעם 5 דקות כשהיא צורחת זה לא נעים. שעה זה קשה מאד. כמה שעות כבר צריך חוסן מיוחד. לעשות את זה יום-אחרי-יום-אחרי-יום ועדיין להיות אמא ועדיין לעשות את כל ההחלטות הנכונות בקור רוח - אין לי מלים.
אתמול (ראשון) יצאתי לרכיבת אופניים של כמה שעות ואחרי זה אפילו קיבלתי מסאג' נעים. למרבה הצער כל זה לא הוריד כהוא-זה מהלחץ. כאילו כל זה לא מספיק, צירוף מקרים של סופת ברקים וחברת האינטרנט שניתקה אותנו בלי להודיע מראש גרמו לנו להיות בלי אינטרנט לסופשבוע - בתוך כל הלחץ עם ליעם. נו אינטרנט, תאמרו. ביג דיל. מסתבר שזה כן ביג דיל. יש תרופות להזמין דרך האינטרנט ויש קשרים רפואיים שעושים דרך אימייל. זה יותר מידי חלק מהחיים שלנו עכשיו. כמובן שעם כל הכבוד לאינטרנט הדאגה העיקרית היא ליעם. עכשיו (שני אחה"צ) רייצ'ל לקחה אותה לדיאליזה והיא העמיסה גם את התיק-כוננות-למלחמה למקרה שיוחלט לאשפז אותה.
שני בערב: ליעם חזרה מדיאליזה דווקא רגועה מאד. היו צריכים להביא לנו עוד
TPN
הביתה. הם התקשרו כמה פעמים אבל עוד לא הגיעו. כבר 8 בערב והלחץ עולה. ה
TPN
שלה נגמר לפני שעתיים וחצי. אני שואל: מה התכנית האלטרנטיבית? מה אם הם לא מגיעים הלילה? התשובה: להכנס חזרה לבית חולים. אחרת היא תתיבש.
סוף טוב הכל טוב הם הגיעו מתישהו יותר מאוחר והאספקה התחדשה. זו רק דוגמה קטנה של עוד משהו שצריך לדאוג לו ורמת הלחץ שנכנסים אליה. לשם הבהרה: זה מעבר למספיק שיש לך ילדה חולה ועם כאבים. זה מלחיץ וסיוט ולא-יודע-מה. להוסיף על זה את כל כאבי הראש האדמיניסטרטיביים: טי-פי-אן; אחיות בבית (להשיג אותן, להתעסק עם החברה המספקת); תרופות - מהבית מרקחת ומהאינטרנט; קשר עם רופאים; ועוד ועוד ועוד - זה פשוט טירוף. אבל אילו החיים שלנו - של רייצ'ל, יותר נכון.
אומץ לב: הגדרה
כאמור לעיל, לפני שהלכה לדיאליזה ליעם היתה בכאבים והיו צרחות בלתי פוסקות. רייצ'ל לקחה איתה את תיק-המלחמה למקרה שישארו בב"ח. באותה נשימה היא אמרה: נראה. אולי כל מה שהיא צריכה זה דיאליזה טובה. וזה מה שבאמת היה. אבל השקט והרוגע והאומץ של רייצ'ל זה משהו שאי אפשר להדגיש מספיק. למה כל מה שנגיד לא יספיק ולא יספק? כי להיות עם ליעם 5 דקות כשהיא צורחת זה לא נעים. שעה זה קשה מאד. כמה שעות כבר צריך חוסן מיוחד. לעשות את זה יום-אחרי-יום-אחרי-יום ועדיין להיות אמא ועדיין לעשות את כל ההחלטות הנכונות בקור רוח - אין לי מלים.
אומץ לב זה לא (רק) ללכת מול האויב בידיעה שאולי תפגע; אומץ לב הוא לא (רק) להיות גנב בלילה; אומץ לב הוא לא (רק) להתחיל ביזנס חדש. לדעתי האומץ לב האולטימטיבי הוא לעשות החלטות הרות גורל לגבי מישהו אחר, לקחת את מלוא האחריות, לשאת בתוצאות - ולרפד את הכל בשכבות עבות של אהבה ועדנה ורכות כדי שאף אחד לא יבלבל את זה חס וחלילה עם אומץ לב.
הגבול הדק בין הורים למטפלים
היד עטופה בכפפה סטרילית ועושה עבודה והפה מנשק או מוציא מילות אהבה ועידוד. אפילו שאנחנו עושים את זה כבר שנים, בתקופה האחרונה זה מודגש יותר. אפילו שאנחנו רגילים, לפעמים זה עדיין מוזר. אני אבא של גולף ופוטבול ובירה וקוראים את פרוג-אנד-טואוד ביחד - לא של טיפולים רפואיים, נכון? אז זהו, שלא נכון. אני אבא של גם וגם. הגבולות, שהיו יותר מופרדים וברורים פעם, הולכים ומטשטשים. רגע אחד אתה אבא של כיף וברגע שאחריו אתה עוזר-אחות. רגע אחד אתה מתבדח וברגע שאחריו אתה מחדיר או מנקה או מנקז או מחבר. ואתה צריך לעשות את כל אילו עם מספיק רגישות ע"מ שליעם תזכור ותרגיש שאתה עדיין קודם כל ואחרי הכל אבא.
ברקים
אתמול כשיצאתי החוצה ראיתי הליקופטר של תחנת טלוויזיה מעל השכונה. כשצעדתי אל ממש מתחתיו ראיתי אורות מהבהבים של המשטרה ברחוב המקביל ושמעתי מסורים מנסרים. התקרבתי וראיתי עץ ענק חוסם את הרחוב. במזל נפל בדיוק לכיוון שבו אין אף בית. פגיעת ברק, כנראה. כמה קרוב. הכל יכול לקרות בכל מקום ובכל זמן.
מילה אחרונה
ליעם מרגישה הרבה יותר טוב מאז שחזרה אתמול מדיאליזה. היה לילה שקט ויום כמעט בלי כאבים. נחה הרבה. שקטה מאד. (ברור שעכשיו, אחרי שכתבתי את זה, הכל ישתנה....)
י
הגבול הדק בין הורים למטפלים
היד עטופה בכפפה סטרילית ועושה עבודה והפה מנשק או מוציא מילות אהבה ועידוד. אפילו שאנחנו עושים את זה כבר שנים, בתקופה האחרונה זה מודגש יותר. אפילו שאנחנו רגילים, לפעמים זה עדיין מוזר. אני אבא של גולף ופוטבול ובירה וקוראים את פרוג-אנד-טואוד ביחד - לא של טיפולים רפואיים, נכון? אז זהו, שלא נכון. אני אבא של גם וגם. הגבולות, שהיו יותר מופרדים וברורים פעם, הולכים ומטשטשים. רגע אחד אתה אבא של כיף וברגע שאחריו אתה עוזר-אחות. רגע אחד אתה מתבדח וברגע שאחריו אתה מחדיר או מנקה או מנקז או מחבר. ואתה צריך לעשות את כל אילו עם מספיק רגישות ע"מ שליעם תזכור ותרגיש שאתה עדיין קודם כל ואחרי הכל אבא.
ברקים
אתמול כשיצאתי החוצה ראיתי הליקופטר של תחנת טלוויזיה מעל השכונה. כשצעדתי אל ממש מתחתיו ראיתי אורות מהבהבים של המשטרה ברחוב המקביל ושמעתי מסורים מנסרים. התקרבתי וראיתי עץ ענק חוסם את הרחוב. במזל נפל בדיוק לכיוון שבו אין אף בית. פגיעת ברק, כנראה. כמה קרוב. הכל יכול לקרות בכל מקום ובכל זמן.
מילה אחרונה
ליעם מרגישה הרבה יותר טוב מאז שחזרה אתמול מדיאליזה. היה לילה שקט ויום כמעט בלי כאבים. נחה הרבה. שקטה מאד. (ברור שעכשיו, אחרי שכתבתי את זה, הכל ישתנה....)
י
No comments:
Post a Comment