תסלח לי הקוראת קצרת הרוח. הבלוגנסון שלנו היום התארך קצת גם מהמוזה שנפלה וגם מאירועי השעה. הסדר הוא לא כרונולוגי. החלק הראשון הוא גירסה מצ'וקמקת של "השעה 8 והנה החדשות, ותחילה עיקרן". החלק השני הוא מחשבות שנפלטו להן בלי שליטה בזמנים יותר רגועים.
--------------------------------------
החלק הבלגני - יום שישי אחה"צ
כפי שתקראי למטה, זה היום שסימנו יותר מוקדם בשבוע כאולי ליציאה הביתה. הלילה בין חמישי לשישי דווקא לא היה הכי טוב, אבל במשך היום דברים השתפרו. עד כדי כך שרייצ'ל היתה מוכנה לצאת.
ע"מ לצאת הביתה יש לסדר המון דברים:
* ללמוד איך לתת תרופה לכאבים בבית דרך הווריד מאחות מוסמכת שלא שייכת לבי"ח אלא לחברה המספקת.
* לקבל את המשאבה המזריקה.
* לקבל את התרופות המוזרקות.
* לקבל את החומרים שמאכילים אותה דרך הווריד.
* לסדר אחות לימים הקרובים בבית.
* כל זה חוץ מהסידורים עם ביה"ח עצמו ועם הרופאים והבית מרקחת.
עסק מורכב מאד.
בסביבות 2 קיבלתי טלפון מרייצ'ל. עצבנית ומאוכזבת. סוף כל סוף ליעם משתפת פעולה, אז ביורוקרטיה מחורבנת מאלצת אותנו לשנות תכניות. במלים פשוטות, משהו עם סידור האחות לבית השתבש. באותה שעה גם ספקי התרופות והמשאבה לא שיתפו לעולה וגם ספקי האוכל הנוזלי. רייצ'ל הרגישה שהעולם כולו נגדינו. היא עבדה על כל זה כל השבוע וכל החברות הבטיחו שיהיו מוכנות. נשאר לחכות רק לליעם. והנה ליעם במצב טוב ואף אחת מהחברות לא עשתה את העבודה שלה. מעצבן זה מונח עדין מידי. לבוא לבי"ח? לא, אל תבוא עכשיו, היתה התשובה. טוב, חיכיתי 30 דקות ובאתי בכ"ז. הלחץ היה בעיצומו. עד סביבות 6 ניסו לברר מה ואיפה ואיך וכמה. כמה דברים הסתדרו להם. בשלב מסוים רייצ'ל החליטה שהיא רוצה לנסות לבלות את הסופשבוע בבית - אפילו בלי אחות. אבל בחכמה היא דחתה את זה לשבת בבוקר (אני כותב את המלים הללו בשישי בלילה ליד המיטה של ליעם). זה סיכון, אבל הב"ח לא רחוק. (כנראה ששכחה שיש את גמר הגביע העולמי בראשון).
היות והטיפול בליעם כ"כ מורכב כרגע, צריך אחות בבית. רייצ'ל אולי תוכל לטפל בליעם לבד יום-יומיים, אבל לא יותר. אז דברים קצת לא בהירים כרגע.
טוב, חזרתי הביתה בסביבות 6 להפוגה קצרה לפני שאני חוזר לב"ח ללילה. רייצ'ל הגיעה אחרי זמן לא רב ומבשרת לי שליעם קצת מתלוננת ושהאחיות ללילה הן כאלו שלא מכירות אותה. יופי. פשוט מושלם. ואם זה לא מספיק אז איזה חברה שלה שאני לא סובל נגררה אחריה בכניסה לבית וגזלה לנו את הזמן היחיד שיש לנו לדבר. אני הייתי די בקריזה. היין הטוב והשרימפ עזרו קצת, אבל לא הרפו אותי. עזבתי למשמרת הלילה די לחוץ.
אבל דווקא כשהגעתי לב"ח ירד לי הלחץ. קודם כל גיליתי שהאחות שלה הלילה דווקא כן עבדה איתה בעבר - פשוט קצת מזמן. לפחות לא זרה גמורה. ליעם באמת היתה בחוסר נוחות ומצאתי את האחיות מטפלות בה. אבל אחרי שהן גמרו היא נרגעה ואפילו ציחקקה. ואז נרדמה בשלווה. וזה בעצם הזמן הזה שבו אני כותב את "ותחילה עיקרן". חם מהתנור. מקווה ללילה טוב.
והנה עדכון מכתבנו בבבסיס: בסוף איכשהו נראה כאילו ענין האחיות אולי יסתדר לו. ליעם די רגועה - לפחות בדקות אילו שאני כותב - אז לסגור מהר ולתפוס שינה למקרה שדברים ישתנו לרעה בלילה.
-----------------------------
החלק השליו שנכתב לפני יום ששי. קומץ הרהורים בתפזורת.
אסקימו לימון:
מאז הסיוט של סופשבוע שעבר יש השתפרות הדרגתית, עם גיהוקים ושיהוקים פה ושם. (רגע, הפסקה שמחייבת התייחסות: חמישי בערב, רק הגעתי מהעבודה, יושב ע"י ליעם, מזייף לה באוזן מנגינה של תכנית ילדים בטלוויזיה...ארת'ור...והיא, חצי ישנה, עם חיוך שמתפשט ומתפשט.) המשכנו. מבחינה רפואית יש שיפור כללי כזה. פחות כאבים, פחות חוסר נוחיות, יותר חיוכים. לחץ הדם וקצב הלב מתעתעים. יום אחד הם גבוהים מידי, יום אחר נמוכים מידי. ברגע זה שניהם טובים. אולי הכי טובים שהיו כל השבוע. בעצם מבחינה רפואית יש המון שינויים. הורידו תרופות, הוסיפו תרופות, שינו מינונים. נשמע קצר ותמציתי, אבל כל שינוי כזה גם משנה לחץ דם וקצב נשימה והרגשות בטן וערנות ומה לא. מאד מאד לא פשוט. אבל אין לי את הידע והכח והחשק להכנס לפרטים אז אני כותב מבחינה אבהית יותר ופחות מבחינת הד"ר שאני מנסה להיות. ויסלח לי שר הבריאות של אוזבקיסטן אם איכזבתיהו.
ליעם ישנה הרבה ומאד שקטה. אבל גם זה משתנה בהדרגה. כל יום עם טיפה יותר ערנות ואיפה יותר דיבורים. (ועוד הפסקה קלה של חמישי בערב: אאאאאוווו אאאאאוווווו פתאומים מתוך הנימנום, ללמדך שאנחנו עדיין בעובי היער.) המשכנו. לוקחת מציצות מקרטיב פה ושם. השוויינצשטייגרים עפו וכולם מבסוטים, חוץ ממני. לא הייתי בעד אפאחד, אבל היה להם את הכדורגל הכי יפה. (הורדתי לה ווליום מארת'ור וסידרתי לה את הכרית קצת. האאאאאוווווים נרגעו - לפחות כרגע. )
כמה רופאים ביקשו את התמונות שצילמנו בגן. זה בית חולים של אוניברסיטה ורוב הרופאים הם גם מורים. הם רוצים להראות לתלמידים שלהם שאיפה שתרופות לא עוזרות, יוזמה משפחתית לפעמים עושה את ההבדל. במאמר מוסגר (אני אישית לא חושב שהיציאה החוצה זה מה שהוציא את ליעם מהבלגן שהיה לה, אם היא בכלל יצאה ממנו - ספק - אבל הוא עוזר לה והיא אוהבת את זה ועם הדברים האילו קשה להתווכח. ובעצם למה להתווכח? באמת, למה תמיד צריך להתווכח?). איפה היינו? ארתור הלך לישון והגיע תורו של ג'ורג'. ג'ורג' הוא החביב ביותר על ליעם כבר הרבה זמן. יש לליעם איזה 10 דיסקים שלו. הרבה פעמים הוא מציל אותנו באמצע הלילה כשצריך למהר לחדר מיון או כשיש כאבים כשאנחנו כבר פה. אבל הנה אני גולש כמו חלב בלתי מפוסטר שמורתח בפינג'ן קטן מידי ועל אש חזקה מידי על פרימוס בלתי יציב. עוד כמה אאאאאאווווים נפלטים להם. הפעם עם יותר החלטיות. האם זו התחלה של מיני-סיוט? שם לה כרית חימום על הבטן. נראה איך ילך. אבל הנה אר-צ'ו וחיוך. מרגישה יותר טוב, חמודה? אר-צ'ו.
אסקימו לימון, אסקימו בננה, אסקימו שוקולד. 3 שקל. רק היום.
איך את מרגישה, ליעם?
כשלמטפים אותך?
וכשכולם מנשקים אותך? (באמת צריך לחטא לך את המצח אחרי כל החיידקים שכולם מפזרים עלייך...הנה, אני אנשק אותך בתוך האוזן. שם אין חיידקים - על בטוח.)
וכשהופכים אותך?
ומגלגלים אותך?
ומפשיטים אותך?
ומנקים אותך?
ומנקזים אותך?
וממששים אותך?
ומורחים אותך?
ומנגבים אותך?
ודוקרים אותך?
ותוקעים לך?
ומוציאים ממך?
וכשאת לא יכולה להזיז את היד שלך ע"מ להתגרד או להחזיק משהו?
וכשאת אפילו לא מסוגלת לדבר ע"מ להגיד לאנשים לעוף לך מהפרצוף?
אני יודע שאת מרגישה הכל וגם חושבת. רק לא תמיד מביעה את עצמך.
ביצבוץ:
אתמול מצאתי את הבנות מסתובבות עם ליעם מחוץ למחלקה - הפעם בכסא גלגלים שלה. התישבנו בחדר הורים. וזאתי בלי היסוס ניסתה לנהוג (היד שלה לא ממש נשלטת ע"י המוח). ואני "אה-פה-פה-פפפפפפ....מה את עושה???", שליעם מתה לשמוע. מיד החיוך הפושטקי שמעיד על זה שהיא רוצה לעשות משהו "בניגוד להוראות" רק ע"מ לשמוע את ה"אה-פה-פה-פפפפפפ...." שלי. נהנית למרוד. הפושטקיות הטובה שלה חיה וקיימת שם במסתרים.
איך אני מרגיש?
כשליעם מרגישה טוב, אז גם אני. צריך לנווט את החיים בין העבודה לב"ח לבית למיטב למונדיאל ולשאר ירקות החיים. לפעמים לא קל. אני רוצה להיות כמה שיותר בבי"ח ובאותו זמן לא רוצה להיות בב"ח. בהיר כמו מי שלולית? אני שמח שליעם ישנה על ידי כי היא צריכה את המנוחה (כנראה) ולא מתלוננת על כאבים כשהיא ישנה. מצד שני, כשאני מגיע בערב לפעמים אני רואה אותה רק ישנה. מחמיץ את השעות הטובות שלה. כשהיא בכאבים אני רוצה להיות על ידה כדי לעזור לה. באותו זמן ממש זה גם קשה להיות על ידה בזמנים כאלו - בייחוד כשזה כל הלילה. ואני יושב איפהשהו ורואה משחק ורוצה להתקשר לב"ח כי אני מת לשמוע מה נשמע. אבל בעצם ממש באותו זמן אני לא רוצה להתקשר, כי אם אדע שליעם לא מרגישה טוב ישר ארגיש רע שאני יושב שם ורואה משחק. הכל סלט רגשות. הקטע בעצם היה צריך להיות שייך לפוסט הסלטים ההוא.
רייצ'ל - האשה והאגדה
כמה כבר סיפרנו וכמה זה לא מספיק. אני תמיד מוצא את עצמי נפעם מחדש. ללא לאות. לפעמים כן עם לאות אבל לא רק שממשיכה קדימה אלא גם סוחבת את כולם איתה: את ליעם, אותנו, את הצוות הרפואי.
כשרע וקשה: היא לא מוותרת. מחפשת פתרונות להקלה. מתקשרת, שולחת טקסטים, מתייעצת, מייעצת, ובעיקר מנסה להרגיע את ליעם. שומרת את כולם בפרופורציה.
וכשדברים יותר טובים: במקום שרובנו היו מנסים לעצור ולתפוס נשימה היא עדיין ממשיכה קדימה. דוחפת לזה שליעם תחזור הביתה. זה נשמע פשוט אבל זה מאד מאד לא פשוט. קודם כל זה לא פשוט לארגן, אבל לא אכנס לזה כרגע. היא מארגנת, נשאיר את זה שם. זה לא פשוט כי הטיפול בבית הוא כולו עליה. זה הרבה הרבה הרבה יותר קשה מאשר הב"ח. וזה בהנחה שהכל בסדר. אם דברים מתדרדרים אז אין לזה בכלל סקלה למדידה. אני כותב את הדברים בחמישי בלילה כשבתכנון (שלה) הוא להוציא את ליעם הביתה מחר - אם הלילה והדיאליזה מחר יעברו בסדר. הקורא אנין האותיות כבר יודע את משמעותו של ה"אם" מהמשפט הקודם. הכל יכול להשתנות בכל רגע. אני, שעברתי המון בחיים שלי ורכשתי המון אומץ, משתין במכנסיים במצב כזה. הייתי נשאר עוד שבוע בב"ח רק מהפחד שמשהו יקרה. אבל רייצ'ל מחליטה ועושה. יש יאמרו בפזיזות משהו. אני לא חושב. כבר עברנו מספיק. אין ערבויות באף מקום.
צריך להבין: כשליעם יושבת בכסא גלגלים היא נתקפת בכאבים תוך 5 דקות. איך היא תעשה את כל הדרך הביתה? שלא לדבר על המעבר המנטלי אחרי חודשים בבית חולים. אבל רייצ'ל בלי להניד עפעף החליטה ש"אם" אז ליעם באה הביתה מחר. אומץ, חזון, וגם רגישות ויכולת ורצון ללמוד ציוד רפואי דיגיטלי ותרופות ומינונים וספרות ולחצים וצינורות. אבל היא גם עם ראש פתוח: אם ליעם לא מוכנה לדעתה, היא לא תכפה יציאה הביתה. ושכחתי בטח איפהשהו, אבל היא גם יודעת לבשל מצוין. קיבינימט, איך שכחתי. זה הלא הדבר הכי חשוב.
מדריך סל הכביסה ליציאה לפנסיה
מיטב חמודה, יש כביסה לקפל במכונה ובסל. תודה. תעשי את זה לפני שאת עולה על פייסבוק, בבקשה. ואל תשכחי לרוקן את המדיח. (ייישששששששששש!!!! אני רואה כבר פנסיה באופק. בורח למערה לראות אם המחצית השניה כבר התחילה. יהיה קשה לצאת להביא בירה כשהיא עובדת שם. צריך מקרר במערה.)
אוי ויי, מאיפה הגעת אלינו את?
אני: שתדעי לך שאני מאד גאה בהתבגרות שלך לאחרונה. את דואגת לעצמך ועוזרת לכולנו. רואים שממש עשית דילוג גדול קדימה.
מיטב: תודה.
אני: אז באותה נשימה רק שתדעי שמחר בבוקר אני מתכוון לצאת לרכיבת אופניים כשעוד לא יותר מידי חם.
מיטב: בסדר. רק תשאיר לי פתקה.
אני: אז הנה, אני אומר לך. לא צריך פתק.
היא, שירשה ממני כ"כ הרבה: לא, תשאיר פתק שהלכת ושתחזור בקרוב ושאתה אוהב אותי.
ואז, עם מבט וטון שאין בהם שום טביעת אצבעות או רקמות רטינה מהצד שלי הוסיפה: י
And don't forget the 'I love you' part!
אין מזור
--------------------------------------
החלק הבלגני - יום שישי אחה"צ
כפי שתקראי למטה, זה היום שסימנו יותר מוקדם בשבוע כאולי ליציאה הביתה. הלילה בין חמישי לשישי דווקא לא היה הכי טוב, אבל במשך היום דברים השתפרו. עד כדי כך שרייצ'ל היתה מוכנה לצאת.
ע"מ לצאת הביתה יש לסדר המון דברים:
* ללמוד איך לתת תרופה לכאבים בבית דרך הווריד מאחות מוסמכת שלא שייכת לבי"ח אלא לחברה המספקת.
* לקבל את המשאבה המזריקה.
* לקבל את התרופות המוזרקות.
* לקבל את החומרים שמאכילים אותה דרך הווריד.
* לסדר אחות לימים הקרובים בבית.
* כל זה חוץ מהסידורים עם ביה"ח עצמו ועם הרופאים והבית מרקחת.
עסק מורכב מאד.
בסביבות 2 קיבלתי טלפון מרייצ'ל. עצבנית ומאוכזבת. סוף כל סוף ליעם משתפת פעולה, אז ביורוקרטיה מחורבנת מאלצת אותנו לשנות תכניות. במלים פשוטות, משהו עם סידור האחות לבית השתבש. באותה שעה גם ספקי התרופות והמשאבה לא שיתפו לעולה וגם ספקי האוכל הנוזלי. רייצ'ל הרגישה שהעולם כולו נגדינו. היא עבדה על כל זה כל השבוע וכל החברות הבטיחו שיהיו מוכנות. נשאר לחכות רק לליעם. והנה ליעם במצב טוב ואף אחת מהחברות לא עשתה את העבודה שלה. מעצבן זה מונח עדין מידי. לבוא לבי"ח? לא, אל תבוא עכשיו, היתה התשובה. טוב, חיכיתי 30 דקות ובאתי בכ"ז. הלחץ היה בעיצומו. עד סביבות 6 ניסו לברר מה ואיפה ואיך וכמה. כמה דברים הסתדרו להם. בשלב מסוים רייצ'ל החליטה שהיא רוצה לנסות לבלות את הסופשבוע בבית - אפילו בלי אחות. אבל בחכמה היא דחתה את זה לשבת בבוקר (אני כותב את המלים הללו בשישי בלילה ליד המיטה של ליעם). זה סיכון, אבל הב"ח לא רחוק. (כנראה ששכחה שיש את גמר הגביע העולמי בראשון).
היות והטיפול בליעם כ"כ מורכב כרגע, צריך אחות בבית. רייצ'ל אולי תוכל לטפל בליעם לבד יום-יומיים, אבל לא יותר. אז דברים קצת לא בהירים כרגע.
טוב, חזרתי הביתה בסביבות 6 להפוגה קצרה לפני שאני חוזר לב"ח ללילה. רייצ'ל הגיעה אחרי זמן לא רב ומבשרת לי שליעם קצת מתלוננת ושהאחיות ללילה הן כאלו שלא מכירות אותה. יופי. פשוט מושלם. ואם זה לא מספיק אז איזה חברה שלה שאני לא סובל נגררה אחריה בכניסה לבית וגזלה לנו את הזמן היחיד שיש לנו לדבר. אני הייתי די בקריזה. היין הטוב והשרימפ עזרו קצת, אבל לא הרפו אותי. עזבתי למשמרת הלילה די לחוץ.
אבל דווקא כשהגעתי לב"ח ירד לי הלחץ. קודם כל גיליתי שהאחות שלה הלילה דווקא כן עבדה איתה בעבר - פשוט קצת מזמן. לפחות לא זרה גמורה. ליעם באמת היתה בחוסר נוחות ומצאתי את האחיות מטפלות בה. אבל אחרי שהן גמרו היא נרגעה ואפילו ציחקקה. ואז נרדמה בשלווה. וזה בעצם הזמן הזה שבו אני כותב את "ותחילה עיקרן". חם מהתנור. מקווה ללילה טוב.
והנה עדכון מכתבנו בבבסיס: בסוף איכשהו נראה כאילו ענין האחיות אולי יסתדר לו. ליעם די רגועה - לפחות בדקות אילו שאני כותב - אז לסגור מהר ולתפוס שינה למקרה שדברים ישתנו לרעה בלילה.
-----------------------------
החלק השליו שנכתב לפני יום ששי. קומץ הרהורים בתפזורת.
אסקימו לימון:
מאז הסיוט של סופשבוע שעבר יש השתפרות הדרגתית, עם גיהוקים ושיהוקים פה ושם. (רגע, הפסקה שמחייבת התייחסות: חמישי בערב, רק הגעתי מהעבודה, יושב ע"י ליעם, מזייף לה באוזן מנגינה של תכנית ילדים בטלוויזיה...ארת'ור...והיא, חצי ישנה, עם חיוך שמתפשט ומתפשט.) המשכנו. מבחינה רפואית יש שיפור כללי כזה. פחות כאבים, פחות חוסר נוחיות, יותר חיוכים. לחץ הדם וקצב הלב מתעתעים. יום אחד הם גבוהים מידי, יום אחר נמוכים מידי. ברגע זה שניהם טובים. אולי הכי טובים שהיו כל השבוע. בעצם מבחינה רפואית יש המון שינויים. הורידו תרופות, הוסיפו תרופות, שינו מינונים. נשמע קצר ותמציתי, אבל כל שינוי כזה גם משנה לחץ דם וקצב נשימה והרגשות בטן וערנות ומה לא. מאד מאד לא פשוט. אבל אין לי את הידע והכח והחשק להכנס לפרטים אז אני כותב מבחינה אבהית יותר ופחות מבחינת הד"ר שאני מנסה להיות. ויסלח לי שר הבריאות של אוזבקיסטן אם איכזבתיהו.
ליעם ישנה הרבה ומאד שקטה. אבל גם זה משתנה בהדרגה. כל יום עם טיפה יותר ערנות ואיפה יותר דיבורים. (ועוד הפסקה קלה של חמישי בערב: אאאאאוווו אאאאאוווווו פתאומים מתוך הנימנום, ללמדך שאנחנו עדיין בעובי היער.) המשכנו. לוקחת מציצות מקרטיב פה ושם. השוויינצשטייגרים עפו וכולם מבסוטים, חוץ ממני. לא הייתי בעד אפאחד, אבל היה להם את הכדורגל הכי יפה. (הורדתי לה ווליום מארת'ור וסידרתי לה את הכרית קצת. האאאאאוווווים נרגעו - לפחות כרגע. )
כמה רופאים ביקשו את התמונות שצילמנו בגן. זה בית חולים של אוניברסיטה ורוב הרופאים הם גם מורים. הם רוצים להראות לתלמידים שלהם שאיפה שתרופות לא עוזרות, יוזמה משפחתית לפעמים עושה את ההבדל. במאמר מוסגר (אני אישית לא חושב שהיציאה החוצה זה מה שהוציא את ליעם מהבלגן שהיה לה, אם היא בכלל יצאה ממנו - ספק - אבל הוא עוזר לה והיא אוהבת את זה ועם הדברים האילו קשה להתווכח. ובעצם למה להתווכח? באמת, למה תמיד צריך להתווכח?). איפה היינו? ארתור הלך לישון והגיע תורו של ג'ורג'. ג'ורג' הוא החביב ביותר על ליעם כבר הרבה זמן. יש לליעם איזה 10 דיסקים שלו. הרבה פעמים הוא מציל אותנו באמצע הלילה כשצריך למהר לחדר מיון או כשיש כאבים כשאנחנו כבר פה. אבל הנה אני גולש כמו חלב בלתי מפוסטר שמורתח בפינג'ן קטן מידי ועל אש חזקה מידי על פרימוס בלתי יציב. עוד כמה אאאאאאווווים נפלטים להם. הפעם עם יותר החלטיות. האם זו התחלה של מיני-סיוט? שם לה כרית חימום על הבטן. נראה איך ילך. אבל הנה אר-צ'ו וחיוך. מרגישה יותר טוב, חמודה? אר-צ'ו.
אסקימו לימון, אסקימו בננה, אסקימו שוקולד. 3 שקל. רק היום.
איך את מרגישה, ליעם?
כשלמטפים אותך?
וכשכולם מנשקים אותך? (באמת צריך לחטא לך את המצח אחרי כל החיידקים שכולם מפזרים עלייך...הנה, אני אנשק אותך בתוך האוזן. שם אין חיידקים - על בטוח.)
וכשהופכים אותך?
ומגלגלים אותך?
ומפשיטים אותך?
ומנקים אותך?
ומנקזים אותך?
וממששים אותך?
ומורחים אותך?
ומנגבים אותך?
ודוקרים אותך?
ותוקעים לך?
ומוציאים ממך?
וכשאת לא יכולה להזיז את היד שלך ע"מ להתגרד או להחזיק משהו?
וכשאת אפילו לא מסוגלת לדבר ע"מ להגיד לאנשים לעוף לך מהפרצוף?
אני יודע שאת מרגישה הכל וגם חושבת. רק לא תמיד מביעה את עצמך.
ביצבוץ:
אתמול מצאתי את הבנות מסתובבות עם ליעם מחוץ למחלקה - הפעם בכסא גלגלים שלה. התישבנו בחדר הורים. וזאתי בלי היסוס ניסתה לנהוג (היד שלה לא ממש נשלטת ע"י המוח). ואני "אה-פה-פה-פפפפפפ....מה את עושה???", שליעם מתה לשמוע. מיד החיוך הפושטקי שמעיד על זה שהיא רוצה לעשות משהו "בניגוד להוראות" רק ע"מ לשמוע את ה"אה-פה-פה-פפפפפפ...." שלי. נהנית למרוד. הפושטקיות הטובה שלה חיה וקיימת שם במסתרים.
איך אני מרגיש?
כשליעם מרגישה טוב, אז גם אני. צריך לנווט את החיים בין העבודה לב"ח לבית למיטב למונדיאל ולשאר ירקות החיים. לפעמים לא קל. אני רוצה להיות כמה שיותר בבי"ח ובאותו זמן לא רוצה להיות בב"ח. בהיר כמו מי שלולית? אני שמח שליעם ישנה על ידי כי היא צריכה את המנוחה (כנראה) ולא מתלוננת על כאבים כשהיא ישנה. מצד שני, כשאני מגיע בערב לפעמים אני רואה אותה רק ישנה. מחמיץ את השעות הטובות שלה. כשהיא בכאבים אני רוצה להיות על ידה כדי לעזור לה. באותו זמן ממש זה גם קשה להיות על ידה בזמנים כאלו - בייחוד כשזה כל הלילה. ואני יושב איפהשהו ורואה משחק ורוצה להתקשר לב"ח כי אני מת לשמוע מה נשמע. אבל בעצם ממש באותו זמן אני לא רוצה להתקשר, כי אם אדע שליעם לא מרגישה טוב ישר ארגיש רע שאני יושב שם ורואה משחק. הכל סלט רגשות. הקטע בעצם היה צריך להיות שייך לפוסט הסלטים ההוא.
רייצ'ל - האשה והאגדה
כמה כבר סיפרנו וכמה זה לא מספיק. אני תמיד מוצא את עצמי נפעם מחדש. ללא לאות. לפעמים כן עם לאות אבל לא רק שממשיכה קדימה אלא גם סוחבת את כולם איתה: את ליעם, אותנו, את הצוות הרפואי.
כשרע וקשה: היא לא מוותרת. מחפשת פתרונות להקלה. מתקשרת, שולחת טקסטים, מתייעצת, מייעצת, ובעיקר מנסה להרגיע את ליעם. שומרת את כולם בפרופורציה.
וכשדברים יותר טובים: במקום שרובנו היו מנסים לעצור ולתפוס נשימה היא עדיין ממשיכה קדימה. דוחפת לזה שליעם תחזור הביתה. זה נשמע פשוט אבל זה מאד מאד לא פשוט. קודם כל זה לא פשוט לארגן, אבל לא אכנס לזה כרגע. היא מארגנת, נשאיר את זה שם. זה לא פשוט כי הטיפול בבית הוא כולו עליה. זה הרבה הרבה הרבה יותר קשה מאשר הב"ח. וזה בהנחה שהכל בסדר. אם דברים מתדרדרים אז אין לזה בכלל סקלה למדידה. אני כותב את הדברים בחמישי בלילה כשבתכנון (שלה) הוא להוציא את ליעם הביתה מחר - אם הלילה והדיאליזה מחר יעברו בסדר. הקורא אנין האותיות כבר יודע את משמעותו של ה"אם" מהמשפט הקודם. הכל יכול להשתנות בכל רגע. אני, שעברתי המון בחיים שלי ורכשתי המון אומץ, משתין במכנסיים במצב כזה. הייתי נשאר עוד שבוע בב"ח רק מהפחד שמשהו יקרה. אבל רייצ'ל מחליטה ועושה. יש יאמרו בפזיזות משהו. אני לא חושב. כבר עברנו מספיק. אין ערבויות באף מקום.
צריך להבין: כשליעם יושבת בכסא גלגלים היא נתקפת בכאבים תוך 5 דקות. איך היא תעשה את כל הדרך הביתה? שלא לדבר על המעבר המנטלי אחרי חודשים בבית חולים. אבל רייצ'ל בלי להניד עפעף החליטה ש"אם" אז ליעם באה הביתה מחר. אומץ, חזון, וגם רגישות ויכולת ורצון ללמוד ציוד רפואי דיגיטלי ותרופות ומינונים וספרות ולחצים וצינורות. אבל היא גם עם ראש פתוח: אם ליעם לא מוכנה לדעתה, היא לא תכפה יציאה הביתה. ושכחתי בטח איפהשהו, אבל היא גם יודעת לבשל מצוין. קיבינימט, איך שכחתי. זה הלא הדבר הכי חשוב.
מדריך סל הכביסה ליציאה לפנסיה
מיטב חמודה, יש כביסה לקפל במכונה ובסל. תודה. תעשי את זה לפני שאת עולה על פייסבוק, בבקשה. ואל תשכחי לרוקן את המדיח. (ייישששששששששש!!!! אני רואה כבר פנסיה באופק. בורח למערה לראות אם המחצית השניה כבר התחילה. יהיה קשה לצאת להביא בירה כשהיא עובדת שם. צריך מקרר במערה.)
אוי ויי, מאיפה הגעת אלינו את?
אני: שתדעי לך שאני מאד גאה בהתבגרות שלך לאחרונה. את דואגת לעצמך ועוזרת לכולנו. רואים שממש עשית דילוג גדול קדימה.
מיטב: תודה.
אני: אז באותה נשימה רק שתדעי שמחר בבוקר אני מתכוון לצאת לרכיבת אופניים כשעוד לא יותר מידי חם.
מיטב: בסדר. רק תשאיר לי פתקה.
אני: אז הנה, אני אומר לך. לא צריך פתק.
היא, שירשה ממני כ"כ הרבה: לא, תשאיר פתק שהלכת ושתחזור בקרוב ושאתה אוהב אותי.
ואז, עם מבט וטון שאין בהם שום טביעת אצבעות או רקמות רטינה מהצד שלי הוסיפה: י
And don't forget the 'I love you' part!
אין מזור
אני יושב וכותב את הבלוגצ'יק הזה כשלאונרד כהן בקונצרט חי בלונדון מבצבץ דרך הדי-וי-די על המסך. חיברתי את המערכת המצ'וקמקת להגברה תיאטרלית מדומה. ואני יושב ממש מתחתיו. אני חש בזיעתו הניגרת. בן אדם בן 75 עומד על הבמה ומשכר אותנו ממש כמו יין שמשתבח עם הגיל.
זה התחיל ככה: ידעתי שחלקים מהשפחה שלי משוגעים עליו ואף הגיעו לקונצרטים שלו ברחבי העולם. גם אני התחלתי להתקרב ככה איכשהו. בספטמבר 2009, כזכור, התחילו ההסתבכויות של ליעם. ממש באותו זמן (כשהייתי עדיין מובטל) נודע שהאיש מגיע להופעה בודדת באטלנטה. 10 דקות מהבית. האחיין עלוב החיים האהוב שלי (אני אוהב את כל אחייני/ותי, אבל אותו אני במיוחד אוהב הכי פחות) לחץ חזק שאני חייב ללכת. טוב, זה לא היה קשה. ברגע שיכולתי ניצבתי באשנב וקניתי שני כרטיסים אי שם ביציע. לא היה ידוע באותו זמן שבאמת נוכל ללכת.
הקיצער, הגיע ערב הקונצרט. ליעם היתה בבית אחרי ניתוח השאנט אז היה ברור שרייצ'ל לא תוכל ללכת. הלכתי לבד. כרטיס אחד מכרתי למישהו מחוץ לאולם. נכנסנו ישבנו התחיל. משום מה התרגשתי נורא. מוזר. לא עקבתי אחריו אף פעם. הכרתי את השירים הישנים, אבל לא את החדשים יותר. אבל ישבתי קצת רחוק, אעפס. אז נפש הגנב התמידי שבי מייד חיפשה פתרון. ממרומי היציע זיהיתי שני מושבים ריקים בשורה מס' 5, ממש מתחת לאונרד והלהקה שלו. על יד אדם קרח עם חולצה לבנה. בהפסקה שיפרתי לפנים. מישהו יושב פה? לא. ישבתי. כסאות שעלו בטח משהו כמו $300 לפחות.
ואז התחילה חוויה שעוד לא עברתי כמוה. ההתרגשות שחשתי למעלה התגמדה לעומת מה שהרגשתי שם, ממש 10 מטרים מתחתיו. רעדתי מרוב התרגשות. היו לי דמעות בעיניים, אני חושב. לשלוש שעות התנתקתי לגמרי מליעם ומהאבטלה וכל שאר החיים. לא הרגשתי שום דבר חוץ מלאונרד כהן בכל חלק מהגוף שלי. לא חשתי שום דבר כזה עד אז ולא שום דבר דומה מאז. אולי המתח מאז הפיטורים והאבטלה והניתוח של ליעם רק יומיים לפני והגיטרה הקלאסית של חאבייר הספרדי של לאונרד - כולם התנקזו לקצה הפיטמה שבעין. לא יודע. ה-300 דולר הכי טובים בחיים שלי שהוצאתי עליהם רק 70. ישראלי טוב. (כשסיפרתי לרייצ'ל היא אמרה "עברת חוויה דתית". יכולתי רק לענות במלים שלו: י
(I tried philosophy and tried religion, but then cheerfulness interfered
וכשאני יושב מולו ממש ברגע זה בבבית אני נזכר וכמעט חש. מנסה לקום מהספה ולכבות כדי שאוכל לקום בבוקר לרכב על אופניים, אבל אני דבוק. ה-12 דולר הכי טובים שהוצאתי בחיים שלי. י
There ain't no cure for love
ציוד רפואי לקוי
גיליתי שכל מדי השקילה הדיגיטלים המשוכללים בבית חולים מקולקלים. כולם בלי יוצא מהכלל נותנים קריאה גבוהה מידי. מוזר.
מנה אחרונה
מממ, יצאה לי משהו טעים היום, אני חושב. אפילו אני מתפעל. ממש כמו התבשיל היחידי שאני [חושב שאני] יודע לבשל: "נקניק" (סויה) איטלקי (או פולני או אלבני, מה אכפת לי איזה לאום יש לו?) חרפריף בתוך אורז, ושעועית אדומה, עם הרבה שום (רייצ'ל אומרת שיותר מידי, אבל מי שואל אותה בכלל?) ובצל וקמצוץ פלפל קאייאן וקמון ושאר ירקות. מקווה שנהינת מהקריאה. תודה על הסבלנות וההתמדה וההתענינות.
י
זה התחיל ככה: ידעתי שחלקים מהשפחה שלי משוגעים עליו ואף הגיעו לקונצרטים שלו ברחבי העולם. גם אני התחלתי להתקרב ככה איכשהו. בספטמבר 2009, כזכור, התחילו ההסתבכויות של ליעם. ממש באותו זמן (כשהייתי עדיין מובטל) נודע שהאיש מגיע להופעה בודדת באטלנטה. 10 דקות מהבית. האחיין עלוב החיים האהוב שלי (אני אוהב את כל אחייני/ותי, אבל אותו אני במיוחד אוהב הכי פחות) לחץ חזק שאני חייב ללכת. טוב, זה לא היה קשה. ברגע שיכולתי ניצבתי באשנב וקניתי שני כרטיסים אי שם ביציע. לא היה ידוע באותו זמן שבאמת נוכל ללכת.
הקיצער, הגיע ערב הקונצרט. ליעם היתה בבית אחרי ניתוח השאנט אז היה ברור שרייצ'ל לא תוכל ללכת. הלכתי לבד. כרטיס אחד מכרתי למישהו מחוץ לאולם. נכנסנו ישבנו התחיל. משום מה התרגשתי נורא. מוזר. לא עקבתי אחריו אף פעם. הכרתי את השירים הישנים, אבל לא את החדשים יותר. אבל ישבתי קצת רחוק, אעפס. אז נפש הגנב התמידי שבי מייד חיפשה פתרון. ממרומי היציע זיהיתי שני מושבים ריקים בשורה מס' 5, ממש מתחת לאונרד והלהקה שלו. על יד אדם קרח עם חולצה לבנה. בהפסקה שיפרתי לפנים. מישהו יושב פה? לא. ישבתי. כסאות שעלו בטח משהו כמו $300 לפחות.
ואז התחילה חוויה שעוד לא עברתי כמוה. ההתרגשות שחשתי למעלה התגמדה לעומת מה שהרגשתי שם, ממש 10 מטרים מתחתיו. רעדתי מרוב התרגשות. היו לי דמעות בעיניים, אני חושב. לשלוש שעות התנתקתי לגמרי מליעם ומהאבטלה וכל שאר החיים. לא הרגשתי שום דבר חוץ מלאונרד כהן בכל חלק מהגוף שלי. לא חשתי שום דבר כזה עד אז ולא שום דבר דומה מאז. אולי המתח מאז הפיטורים והאבטלה והניתוח של ליעם רק יומיים לפני והגיטרה הקלאסית של חאבייר הספרדי של לאונרד - כולם התנקזו לקצה הפיטמה שבעין. לא יודע. ה-300 דולר הכי טובים בחיים שלי שהוצאתי עליהם רק 70. ישראלי טוב. (כשסיפרתי לרייצ'ל היא אמרה "עברת חוויה דתית". יכולתי רק לענות במלים שלו: י
(I tried philosophy and tried religion, but then cheerfulness interfered
וכשאני יושב מולו ממש ברגע זה בבבית אני נזכר וכמעט חש. מנסה לקום מהספה ולכבות כדי שאוכל לקום בבוקר לרכב על אופניים, אבל אני דבוק. ה-12 דולר הכי טובים שהוצאתי בחיים שלי. י
There ain't no cure for love
ציוד רפואי לקוי
גיליתי שכל מדי השקילה הדיגיטלים המשוכללים בבית חולים מקולקלים. כולם בלי יוצא מהכלל נותנים קריאה גבוהה מידי. מוזר.
מנה אחרונה
מממ, יצאה לי משהו טעים היום, אני חושב. אפילו אני מתפעל. ממש כמו התבשיל היחידי שאני [חושב שאני] יודע לבשל: "נקניק" (סויה) איטלקי (או פולני או אלבני, מה אכפת לי איזה לאום יש לו?) חרפריף בתוך אורז, ושעועית אדומה, עם הרבה שום (רייצ'ל אומרת שיותר מידי, אבל מי שואל אותה בכלל?) ובצל וקמצוץ פלפל קאייאן וקמון ושאר ירקות. מקווה שנהינת מהקריאה. תודה על הסבלנות וההתמדה וההתענינות.
י
No comments:
Post a Comment