ליעם חזרה לב"ח. למה? פחות או יותר מאותה סיבה שחזרה בכמה פעמים האחרונות: כי אנחנו יכולים לטפל עד רמה מסוימת בבית. כשצריך קצת יותר, הולכים הלאה. מה שמענין הוא שליעם הגיעה לב"ח ובלי טיפול מיוחד או שום דבר מעבר למה שנתנו לה בבית, היא נרגעה-משהו. כאילו היא חשה שפה היא תשתפר. עברה את הדיאליזה של אחה"צ די בשלווה. אני מפרסם את המלים האילו לפני הלילה, אז עוד הכל פתוח. אבל משום מה אני אופטימי.
טרקטור
מאז שהייתי ילד צעיר בקיבוץ תמיד התעוררתי מוקדם מאד בבוקר לשמע הטרקטורים שיוצאים לשדות. זה לא לוקח הרבה. בעמק החולה השליו בשנת הלילה, לוקח בדיוק טרקטור אחד להפר את השקט. ושומעים אותו חזק מכל מקום. לפעמים הטירטור הראשון שמעיר אותך זה אפילו לא טרקטור. לפעמים זה אווירון ריסוס מיושן שנוסק בקצה השדה שלגמרי במקרה יוצא מעל הבית - שוב ושוב ושוב. ואם במקרה אף טרקטור לא יצא לשדה באותו יום ובעזרת יד נעלמה גם לא היו ריסוסים באותו בוקר - אולי היתה רוח שלא איפשרה (כי לא מרססים ברוח), אולי הטייס חלה, אולי חיל אוויר אמר להם שלא ימריאו אחרת יתנגשו בפנטומים מנמיכי הטוס, ואולי זו פשוט לא היתה העונה - אז אל דאגה. איזשהו טרקטור שירותים שגורר פחי אשפה או מחלק כביסה עשה לו את דרכו והעיר את כל מי שהתעקש עוד לישון - אפילו אם הוא פרזיט שלא עובד או מישהו שעבד כל הלילה ומנסה לתפוס כמה שעות שינה. הקיצער, אין מנוחה. מגיל צעיר התרגלתי להתעורר גם מכל תן מיוחם או רעב או תרנגול עם שעון שתמיד ממהר או אווזים שהותקפו ע"י נימיה - עוד לפני שהונעו המנועים. אני עם רעש לא ישן. צריך שקט וחושך.
אז מה לטרקטור טרדן זה ולענייננו?
בלילות שליעם לא ישנה טוב וגם לא נושמת טוב - שזה כמעט כל לילה בזמן האחרון - אנחנו מפעילים מכונת חמצן ("טרקטור") וטלוויזיה. ועם התיזמורת הזו - וכמובן ליעם עצמה שגונחת ונאנחת וגם המוניטור שלה שמזהיר כל פעם שספיקת החמצן יורדת או דופק הלב עולה - צריך לישון. לא בחדר שינה שלי אלא על הספה על ידה. והנה, הפלא ופלא, אני נרדם לא רע. כמעט רוצה לחזור לעמק לכמה לילות ולגייס מקהלת תנים ולהחיות טרקטורים ישנים שבטח כבר עברו לגני ילדים בתור מתקני משחקים - רק ע"מ לבדוק אם גם שם אני נרדם. לא להאמין, אבל בבית חולים יותר שקט מבבית. כשליעם עדיין ישנה בחדר שלה בבית אז העברנו את הטרקטור לחדר אחר ומשכנו צינורצ'יק דרך הקירות. אבל בחדר הנוכחי זה לא הכי מתאפשר (או שאולי לא השקעתי מספיק בפתרון הטכני עדיין) אז ישנים עם כל התזמורת והמסך המהבהב. פשוט כיף.
משאבה
הזכרנו את דופק הלב, נדמה לי. מה שקורה זה שאחד מהפירות היותר אקזוטיים בסל הפירות של הסימפטומים של ליעם, הוא משהו עצבי-מוחי (כמו רוב הפירות) שאת שמו שכחתי ואולי בכלל מעולם לא ידעתי. והסימפטום הזה משמעותו הוא שקצב הלב שלה קופץ באחת משלווה גמורה - 70-90 פעימות בדקה - לדרגה מסוכנת - 140-170 פעימות. ואז היא בד"כ מתעוררת ומתחילה להתלונן. מה שמוזר זה שהרבה פעמים שזה קורה לחץ הדם שלה דווקא סביר. איך זה שהמשאבה מפמפמת יותר מהר והצינורות באותו גודל ויש אותו מספר מגופים ומקדם החיכוך יציב ועדיין הלחץ לא עולה? (חשבתי לפשפש במחברות ההידרולוגיה שלי מרופין ע"מ למצוא תשובה, אבל בסוף התקפתי רופא בשאלה. היתה לנו שיחה טובה שבסיומה הוא אמר לי את מה שכבר ידעתי: ביזבזת את זמנך בהנדסאות מים. הנדסאי מצעיין, עלק.)
אבל הלילה ליעם בב"ח, אז אני אשן בלי טרקטורים או משאבות ואם יהיה לי מזל אז גם בלי תנים. לא יודע איך אוכל להרדם בשקט הזה.
ד
טרקטור
מאז שהייתי ילד צעיר בקיבוץ תמיד התעוררתי מוקדם מאד בבוקר לשמע הטרקטורים שיוצאים לשדות. זה לא לוקח הרבה. בעמק החולה השליו בשנת הלילה, לוקח בדיוק טרקטור אחד להפר את השקט. ושומעים אותו חזק מכל מקום. לפעמים הטירטור הראשון שמעיר אותך זה אפילו לא טרקטור. לפעמים זה אווירון ריסוס מיושן שנוסק בקצה השדה שלגמרי במקרה יוצא מעל הבית - שוב ושוב ושוב. ואם במקרה אף טרקטור לא יצא לשדה באותו יום ובעזרת יד נעלמה גם לא היו ריסוסים באותו בוקר - אולי היתה רוח שלא איפשרה (כי לא מרססים ברוח), אולי הטייס חלה, אולי חיל אוויר אמר להם שלא ימריאו אחרת יתנגשו בפנטומים מנמיכי הטוס, ואולי זו פשוט לא היתה העונה - אז אל דאגה. איזשהו טרקטור שירותים שגורר פחי אשפה או מחלק כביסה עשה לו את דרכו והעיר את כל מי שהתעקש עוד לישון - אפילו אם הוא פרזיט שלא עובד או מישהו שעבד כל הלילה ומנסה לתפוס כמה שעות שינה. הקיצער, אין מנוחה. מגיל צעיר התרגלתי להתעורר גם מכל תן מיוחם או רעב או תרנגול עם שעון שתמיד ממהר או אווזים שהותקפו ע"י נימיה - עוד לפני שהונעו המנועים. אני עם רעש לא ישן. צריך שקט וחושך.
אז מה לטרקטור טרדן זה ולענייננו?
בלילות שליעם לא ישנה טוב וגם לא נושמת טוב - שזה כמעט כל לילה בזמן האחרון - אנחנו מפעילים מכונת חמצן ("טרקטור") וטלוויזיה. ועם התיזמורת הזו - וכמובן ליעם עצמה שגונחת ונאנחת וגם המוניטור שלה שמזהיר כל פעם שספיקת החמצן יורדת או דופק הלב עולה - צריך לישון. לא בחדר שינה שלי אלא על הספה על ידה. והנה, הפלא ופלא, אני נרדם לא רע. כמעט רוצה לחזור לעמק לכמה לילות ולגייס מקהלת תנים ולהחיות טרקטורים ישנים שבטח כבר עברו לגני ילדים בתור מתקני משחקים - רק ע"מ לבדוק אם גם שם אני נרדם. לא להאמין, אבל בבית חולים יותר שקט מבבית. כשליעם עדיין ישנה בחדר שלה בבית אז העברנו את הטרקטור לחדר אחר ומשכנו צינורצ'יק דרך הקירות. אבל בחדר הנוכחי זה לא הכי מתאפשר (או שאולי לא השקעתי מספיק בפתרון הטכני עדיין) אז ישנים עם כל התזמורת והמסך המהבהב. פשוט כיף.
משאבה
הזכרנו את דופק הלב, נדמה לי. מה שקורה זה שאחד מהפירות היותר אקזוטיים בסל הפירות של הסימפטומים של ליעם, הוא משהו עצבי-מוחי (כמו רוב הפירות) שאת שמו שכחתי ואולי בכלל מעולם לא ידעתי. והסימפטום הזה משמעותו הוא שקצב הלב שלה קופץ באחת משלווה גמורה - 70-90 פעימות בדקה - לדרגה מסוכנת - 140-170 פעימות. ואז היא בד"כ מתעוררת ומתחילה להתלונן. מה שמוזר זה שהרבה פעמים שזה קורה לחץ הדם שלה דווקא סביר. איך זה שהמשאבה מפמפמת יותר מהר והצינורות באותו גודל ויש אותו מספר מגופים ומקדם החיכוך יציב ועדיין הלחץ לא עולה? (חשבתי לפשפש במחברות ההידרולוגיה שלי מרופין ע"מ למצוא תשובה, אבל בסוף התקפתי רופא בשאלה. היתה לנו שיחה טובה שבסיומה הוא אמר לי את מה שכבר ידעתי: ביזבזת את זמנך בהנדסאות מים. הנדסאי מצעיין, עלק.)
אבל הלילה ליעם בב"ח, אז אני אשן בלי טרקטורים או משאבות ואם יהיה לי מזל אז גם בלי תנים. לא יודע איך אוכל להרדם בשקט הזה.
ד
No comments:
Post a Comment