התחלתי לכתוב: "ליעם חזרה בבית.
לא ע"מ להשבית שמחות - רק בשביל לשמור על פרופורציות - חשוב להסביר, כן, שוב, שהיא לא בבית בגלל שהיא פתאום הבריאה מהמשהו המסתורי שבגללו נכנסה לבי"ח, אלא בגלל שכרגע היא במצב שאפשר לטפל בה בבית. ככה לפחות כולם חושבים או מוכנים לנסות. והב"ח קרוב מאד, למקרה הכי גרוע.
האמת היא שזה די מוזר. ממש ברגע זה, שבת בבוקר, אנחנו עדיין בב"ח. ליעם נאנקת מכאבים ורייצ'ל כבר אורזת לקראת עזיבה בעוד שעה-שעתיים. מוזר לאללה. אני שואל: את מרגישה בטוח ונינוחה לצאת הביתה כשהיא ככה? כן, חוזרת אלי תשובה אמיצה - ואולי טיפשית? "
אבל בסוף כח ההגיון או אולי כח הכאבים התגברו וליעם נשארת הלילה (שבת) בב"ח. מה יהיה מחר? שאלה רחוקה מידי. קודם שנעבור את הלילה.
ועוד התחלתי לכתוב: "כרגע הכאבים או החוסר נוחות שלה נשלטים ע"י משכך כאבים פשוט וביתי. כשאני אומר "כרגע" אני מתכוון ל-24 שעות האחרונות. זה לא אומר שזה ישאר ככה. אבל לוקחים את מה שיש."
והנה, גם קטע קצר זה התפוצץ לי בפרצוף. וואלה, טוב שלא עשיתי מעצמי אידיוט ופירסמתי. במלים אחרות, כבר יש "תכנית כאב" מפורטת: תנו טיילאנול כל 4 שעות; תנו אטיוואן וסטיידול כל ככה-וככה, אבל אם הפעם השניה לא עוזרת, תנו וורסד. אם גם זה לא עובד אז צריך אטיוואן דרך האינפוזיה. למה אני מזיין את השכל עם כל השמות הזרים האילו? כדי להשוויץ, אלא מה? וגם אולי כדי לסמן שהמדיניות השתנתה: העיקר לשמור אותה נינוחה כמה שיותר ופטורה מכאבים. אבל אם ניתן אטיוואן דרך האינפוזיה, זו תהיה נסיגה. למה? כי אנחנו מנסים איך ניתן לשלוט בכאבים שלא דרך האינפוזיה ע"מ שהיא תוכל לצאת הביתה.
ועוד כתבתי: "כבר הוכח שבירה עם החבר'ה על המרפסת בבית זה משהו שמבריא בצורה מפליאה אפילו את החולים ביותר. כלומר, אותי זה מבריא וכולם ברי מחשיבים אותי חולה ללא סיכויי הבראה. " אבל דווקא הכתיבה הזו נשארת נכונה - תמיד.
יש כמה דברים עם ליעם שדי קל להתבלבל בגללם:
1. היא לא מעמידה פנים. כשכואב אז כואב. באותו זמן....
2. היא לא תמיד אומרת מה כואב. בעצם כמעט תמיד צריך לנחש. והיא לעולם לא מתארת כמה כואב. לפיכך....
3. יתכן שכאב קטן זה אאאאאאווווווו גדול ממש כמו אאאאאאווווווו של כאב גדול. פשוט אין לדעת. ואולי.....
4. זה בכלל לא כאב אלא לחץ משלפוחית השתן או בחילה או סתם עצבנות? אבל זה עדיין יוצא בצורת אאאווווו דרמטי.
5. הרבה פעמים הכאבים מגיעים בצורה אכזרית וחזקה משומקום. רגע אחד היא שקטה ונינוחה ופתאום נכנסת לכאבים שאין מלים לתאר אותם. וכשאני אומר "אין מלים" אני מתכוון לזה מכמה סיבות: (א) בגלל שמלים זה הנשק היחידי שלי. (ב) בגלל שאיך אתה מתאר כאבים? הרבה פעמים (אבל לא תמיד) ההפך גם נכון: מתוך מצב של כאבים עזים היא פתאום מתחילה לחייך.
6. אאאאווווו פירושו יכול להיות כאב; נמאס לי מהדי-וי-די הזה ואני רוצה משהו אחר; או לא נוח לי; או אני צריכה להשתין ולא יודעת איך; וכו'. אבל כשזה אאאאאוווווווו מתמשך וחוזר על עצמו והפרצוף אדום וקצב הלב עולה, אז יודעים בבירור שהיא בכאבים.
א
לא ע"מ להשבית שמחות - רק בשביל לשמור על פרופורציות - חשוב להסביר, כן, שוב, שהיא לא בבית בגלל שהיא פתאום הבריאה מהמשהו המסתורי שבגללו נכנסה לבי"ח, אלא בגלל שכרגע היא במצב שאפשר לטפל בה בבית. ככה לפחות כולם חושבים או מוכנים לנסות. והב"ח קרוב מאד, למקרה הכי גרוע.
האמת היא שזה די מוזר. ממש ברגע זה, שבת בבוקר, אנחנו עדיין בב"ח. ליעם נאנקת מכאבים ורייצ'ל כבר אורזת לקראת עזיבה בעוד שעה-שעתיים. מוזר לאללה. אני שואל: את מרגישה בטוח ונינוחה לצאת הביתה כשהיא ככה? כן, חוזרת אלי תשובה אמיצה - ואולי טיפשית? "
אבל בסוף כח ההגיון או אולי כח הכאבים התגברו וליעם נשארת הלילה (שבת) בב"ח. מה יהיה מחר? שאלה רחוקה מידי. קודם שנעבור את הלילה.
ועוד התחלתי לכתוב: "כרגע הכאבים או החוסר נוחות שלה נשלטים ע"י משכך כאבים פשוט וביתי. כשאני אומר "כרגע" אני מתכוון ל-24 שעות האחרונות. זה לא אומר שזה ישאר ככה. אבל לוקחים את מה שיש."
והנה, גם קטע קצר זה התפוצץ לי בפרצוף. וואלה, טוב שלא עשיתי מעצמי אידיוט ופירסמתי. במלים אחרות, כבר יש "תכנית כאב" מפורטת: תנו טיילאנול כל 4 שעות; תנו אטיוואן וסטיידול כל ככה-וככה, אבל אם הפעם השניה לא עוזרת, תנו וורסד. אם גם זה לא עובד אז צריך אטיוואן דרך האינפוזיה. למה אני מזיין את השכל עם כל השמות הזרים האילו? כדי להשוויץ, אלא מה? וגם אולי כדי לסמן שהמדיניות השתנתה: העיקר לשמור אותה נינוחה כמה שיותר ופטורה מכאבים. אבל אם ניתן אטיוואן דרך האינפוזיה, זו תהיה נסיגה. למה? כי אנחנו מנסים איך ניתן לשלוט בכאבים שלא דרך האינפוזיה ע"מ שהיא תוכל לצאת הביתה.
ועוד כתבתי: "כבר הוכח שבירה עם החבר'ה על המרפסת בבית זה משהו שמבריא בצורה מפליאה אפילו את החולים ביותר. כלומר, אותי זה מבריא וכולם ברי מחשיבים אותי חולה ללא סיכויי הבראה. " אבל דווקא הכתיבה הזו נשארת נכונה - תמיד.
יש כמה דברים עם ליעם שדי קל להתבלבל בגללם:
1. היא לא מעמידה פנים. כשכואב אז כואב. באותו זמן....
2. היא לא תמיד אומרת מה כואב. בעצם כמעט תמיד צריך לנחש. והיא לעולם לא מתארת כמה כואב. לפיכך....
3. יתכן שכאב קטן זה אאאאאאווווווו גדול ממש כמו אאאאאאווווווו של כאב גדול. פשוט אין לדעת. ואולי.....
4. זה בכלל לא כאב אלא לחץ משלפוחית השתן או בחילה או סתם עצבנות? אבל זה עדיין יוצא בצורת אאאווווו דרמטי.
5. הרבה פעמים הכאבים מגיעים בצורה אכזרית וחזקה משומקום. רגע אחד היא שקטה ונינוחה ופתאום נכנסת לכאבים שאין מלים לתאר אותם. וכשאני אומר "אין מלים" אני מתכוון לזה מכמה סיבות: (א) בגלל שמלים זה הנשק היחידי שלי. (ב) בגלל שאיך אתה מתאר כאבים? הרבה פעמים (אבל לא תמיד) ההפך גם נכון: מתוך מצב של כאבים עזים היא פתאום מתחילה לחייך.
6. אאאאווווו פירושו יכול להיות כאב; נמאס לי מהדי-וי-די הזה ואני רוצה משהו אחר; או לא נוח לי; או אני צריכה להשתין ולא יודעת איך; וכו'. אבל כשזה אאאאאוווווווו מתמשך וחוזר על עצמו והפרצוף אדום וקצב הלב עולה, אז יודעים בבירור שהיא בכאבים.
א
No comments:
Post a Comment