ליעם ישנה עד יום חמישי. אז היו סימני התעוררות ראשונים - לא ממש, אבל משהו. בשישי היא כבר היתה ערה. לרוע המזל עם הערות גם חזרו הכאבים. במלים אחרות, לפני בדיוק לפני שבוע היא נרדמה ל-5 ימים אחרי 4 ימים על כאבים. והיום היא שוב בכאבים. סה"כ זה הגיוני, כי לא תיקנו ולא מצאו שום דבר. רק נתנו לה סמים והיא ישנה. היא ערנית. מדברת מעט, בעיקר אאאאוווו. לא מחייכת בכלל. מצב מחורבן!!!
עוד סופשבוע משוגע עובר על כוחותינו. אש חיה נורית כלינו מכל עבר. בחיי שעדיף כבר קטיושות בעמק. בלווא הכי אף פעם לא פגעו. כולה מתו כמה פרות והיו סטייקים כמה ימים. מנסים לרוץ בין הכדורים. לשרוד. רייצ'ל עם ליעם שבכאבים; אני בתורנות בעבודה ועובד כשצריך לנוח. כל הזמן בכוננות. עכשיו ישבתי עם ליעם כמה שעות מתוך סיכון: אם היו מתקשרים מהעבודה הייתי חייב לתמרן איכשהו בין ליעם למחשב. למזלי איכשבו זה לא קרה. מתפלל ללילה שקט גם בב"ח וגם בבית.
פרספקטיבה
הדרך לבית חולים קצרה מאד. 3 מייל ואנחנו שם. הכביש מתפתל בשכונה אקסלוסיבית של עשירים עם בתים יפים: רופאים, שופטים, פרופ' באוניברסיטה. הב"ח, כזכור, הוא חלק מאוניברסיטת אמורי.
Emory University
בצד שני של הכביש, מעבר לווילות היפות והמישנות, יושב לו קאונטרי קלאב אקסלוסיבי. מדשאות מוריקות ומטופחות. הממטרות עובדות גם כשהבצורת כבדה. פרוטקציה מנקרת עיניים. לנו נובלת הגינה והעשירים בשלהם. והמים הם של כולנו. בדרך לב"ח אני מסתכל על אותם אילו שהרוויחו את לחמם ביושר או שירשו כמה מיליונים מאבא או סבא. עומדים ומשחקים גולף בימי חול. רופאים, שופטים, עו"ד, אנשי בוהמיה. אני נוסע לי בכביש לב"ח ורואה את חלום חיי עובר לי במציאות ובשידור חי מצד שמאל שלי - וידי לא משיגה. משפשף עיניים, אבל אני לא ישן והחלום לא עובר. הם עוד שם. כמה צמתים והחלום מאחורי והאוניבסיטה לפני והנה אני מתגלגל לחניה והנה מדשדש רגלי במסדרונות בית החולים ועכשיו יש רק מציאות.
את הב"ח אני עוזב ברגשות מעורבים. מצד אחד רוצה כבר להגיע הביתה, לנוח, להרגע. מצד שני, לא רוצה לעזוב את ליעם. לפעמים אני חייב לבקר מוקדם יותר וגם לעזוב מהר בגלל התחייבויות כאלו או אחרות. אם היה לי את הכסף להיות חבר במועדון הגולף הייתי יכול להרשות לעצמי לשבת עם ליעם כמה שאני רוצה (אחרי הגולף, כמובן...שלא לערבב שמחות בימי חול).
הקאונטרי קלאב עכשיו מימיני. משום מה אחרי בית החולים הגולף שלהם כמעט לא מענין אותי. אולי זו זווית הראיה שלי, אולי ההתרכזות בכביש הפתלתל, אולי ליעם שהחזירה אותי לפרופורציות.
ד
עוד סופשבוע משוגע עובר על כוחותינו. אש חיה נורית כלינו מכל עבר. בחיי שעדיף כבר קטיושות בעמק. בלווא הכי אף פעם לא פגעו. כולה מתו כמה פרות והיו סטייקים כמה ימים. מנסים לרוץ בין הכדורים. לשרוד. רייצ'ל עם ליעם שבכאבים; אני בתורנות בעבודה ועובד כשצריך לנוח. כל הזמן בכוננות. עכשיו ישבתי עם ליעם כמה שעות מתוך סיכון: אם היו מתקשרים מהעבודה הייתי חייב לתמרן איכשהו בין ליעם למחשב. למזלי איכשבו זה לא קרה. מתפלל ללילה שקט גם בב"ח וגם בבית.
פרספקטיבה
הדרך לבית חולים קצרה מאד. 3 מייל ואנחנו שם. הכביש מתפתל בשכונה אקסלוסיבית של עשירים עם בתים יפים: רופאים, שופטים, פרופ' באוניברסיטה. הב"ח, כזכור, הוא חלק מאוניברסיטת אמורי.
Emory University
בצד שני של הכביש, מעבר לווילות היפות והמישנות, יושב לו קאונטרי קלאב אקסלוסיבי. מדשאות מוריקות ומטופחות. הממטרות עובדות גם כשהבצורת כבדה. פרוטקציה מנקרת עיניים. לנו נובלת הגינה והעשירים בשלהם. והמים הם של כולנו. בדרך לב"ח אני מסתכל על אותם אילו שהרוויחו את לחמם ביושר או שירשו כמה מיליונים מאבא או סבא. עומדים ומשחקים גולף בימי חול. רופאים, שופטים, עו"ד, אנשי בוהמיה. אני נוסע לי בכביש לב"ח ורואה את חלום חיי עובר לי במציאות ובשידור חי מצד שמאל שלי - וידי לא משיגה. משפשף עיניים, אבל אני לא ישן והחלום לא עובר. הם עוד שם. כמה צמתים והחלום מאחורי והאוניבסיטה לפני והנה אני מתגלגל לחניה והנה מדשדש רגלי במסדרונות בית החולים ועכשיו יש רק מציאות.
את הב"ח אני עוזב ברגשות מעורבים. מצד אחד רוצה כבר להגיע הביתה, לנוח, להרגע. מצד שני, לא רוצה לעזוב את ליעם. לפעמים אני חייב לבקר מוקדם יותר וגם לעזוב מהר בגלל התחייבויות כאלו או אחרות. אם היה לי את הכסף להיות חבר במועדון הגולף הייתי יכול להרשות לעצמי לשבת עם ליעם כמה שאני רוצה (אחרי הגולף, כמובן...שלא לערבב שמחות בימי חול).
הקאונטרי קלאב עכשיו מימיני. משום מה אחרי בית החולים הגולף שלהם כמעט לא מענין אותי. אולי זו זווית הראיה שלי, אולי ההתרכזות בכביש הפתלתל, אולי ליעם שהחזירה אותי לפרופורציות.
ד
No comments:
Post a Comment