מלאך: אתמול כשנכנסתי לבי"ח פניתי מייד לגן. עמדתי מאחורי שיח וקראתי ל---י---ע----ם וראיתי אותה מגיחה על השביל עם חיוך גדול מרוח מאוזן לאוזן. מתנה. לעולם לא אתעייף מלהגיד את זה. מתנה. בימים האחרונים ליעם לא חייכה בכלל. אם היה משהו, אז זה היה יותר תלונות וכאבים. או משהו. והיא גם לא הרגישה נוח בכסא גלגלים. אז אתמול לא רק שהיא ישבה יותר משעה בכסא גלגלים, אלא גם פיזרה חיוכים.
שטן: אבל זה לא ארך לזמן רב. היא התחילה להתלונן. אאאאאווווו, אאאאאווווו. אז המשכנו ללכת על השביל בגן - סחור סחור. כל עוד שמרנו על תנועה, היא לא ממש התלוננה. אבל מה לעשות שאנחנו אנשים עסוקים ומקבלים שיחות טלפון ואימיילים שחייבים לענות עליהם? אז צריך לעצור ולענות - ואז התלונות חוזרות. זה המשיך לתוך הערב והיינו חייבים לחזור למיטה. גם במיטה זה לא נעשה הרבה יותר טוב. היא המשיכה להתלונן למרות שקיבלה משכך כאבים ולמרות ששינינו לה מצב ולמרות שניסינו כ סרט וכל סיפור. זה לא הפסיק. עד ש.....
מלאך: ....עשו לה קטטר וניקזו אותה. באחת חזרו החיוכים. לא יאומן. רייצ'ל יידעה אותי שיש סיכוי טוב שנצא הביתה מחר (ששי) וכבר נתנה לי מרשם לבית מרקחת.
שטן: אבל ב-9 בערב (חמישי) רייצ'ל התקשרה הביתה לשאול על המרשם כי ליעם בכאבים.
שטן: ששי, 6:30 בבוקר. התקשרתי לאחיות. ליעם עברה לילה קשה מאד עם הרבה כאבים. אף תרופה לא עבדה.
כל זה כמובן רק אם מאמינים בקיומם של מלאכים ושטנים.
מה זה לעבור לילה עם ליעם כשהיא בכאבים?
יש פה כמה רבדים:
1. הגדול ביותר, כמובן, וזה שתמיד ישאר יותר בולט מכל שאר הדברים, הוא העובדה שליעם בכאבים. הסבל שהיא עוברת. כואב.
2. זה שאתה האבא שלה ולא יכול לעזור לה. מתסכל.
3. התרופות: למה הן לא עוזרות? תסכול.
4. הרופאים: למה הם לא מצליחים? חידה.
5. אתה בעצמך עייף והעצבים כבר מרוטים גם מרוב תסכול וגם מרוב כאב בשביל ליעם וגם מרוב עייפות.
6. תהפוכת הרגשות: מחיוכים לכאבים תוך שניות.
את כל אילו כבר עברנו המון פעמים - ורייצ'ל עברה פעם נוספת אתמול בלילה. זה לא משנה כמה פעמים עברת את זה כבר. הנסיון לא עושה את זה יותר קל. הפעם האחרונה היא זו שזוכרים הכי טוב.
נשבע באלוהים
שהשקיתי את הצמחים אתמול. כידוע, אני לא אחד שמשקה את הצמחים. אני מאין גדול בטבע ובהישרדותו של החזק. אם אתה מת כתוצאה מחוסר מים, סימן שאין לך זכות קיום. בכלל, אני לא מטפל בגינה - מכנה סיבות:
- אני מתמחה בהשקיה מתוקף לימודי הנדסאי מיים. אבל בגלל שנות הבצורת שהיו פה לאחרונה, הייתי מושבת מאונס ולא הינדסתי השקיה לגינה. עכשיו עברה הבצורת אבל זה לא פשוט לחזור לעבודה אחרי שנים של אבטלה.
- אני בכלל אחראי על אירועים תרבותיים פה - לא על הנוי. בתוקף תפקידי זה אני יושב על המרפסת (בצל ועם מאוורר) בזמן שרייצ'ל עובדת בגינה (זה בימים הנדירים שרייצ'ל עובדת בגינה ולא מנסה , ומנסה למשוך שכנים או עוברי אורח להצטרף אלי לכוס בירה. הכל כמובן בשם התרבות והחברה - לא בשביל רווחים אישיים, חס וחלילה.
- אחריות: עם אי מעשב את הגינה אני כמעט תמיד עוקר צמח אקזוטי שאני חושב אותו בטעות לעשב שוטה. ואני כמובן מכוסה מבחינה משפטית: בכל מלחמה יש קרבנות, מותק.
אבל אתמול חרגתי ממנהגי והשקיתי את הצמחים. לא ברור למה. אולי כי רציתי שכשרייצ'ל תגיע הביתה מהב"ח היא תראה גינה פורחת וירוקה - לא כזו יבשה (כמו שאני אוהב). אז השקיתי באחריות ובאהבה. לא פסחתי על אף צמח - השקיתי גם על אותם צמחים שאני לא חושב שמגיע להם. התעליתי על עצמי!!!
אבל כל זה לא משנה כלום כי בלילה ירד גשם ומחק את כל העבודה הנהדרת שלי. נשבע שהשקיתי.
מילגה
ב-7:30 בבוקר יום ששי צילצל הטלפון. זה היה אחרי שכבר ידעתי איזה לילה קשה היה לרייצ'ל וליעם. זה מהבי"ס של מיטב. היום יש טכס פרסים והחליטו להעניק מילגה מיוחדת למיטב. יופי. אבל למה אתם מתקשרים ברגע האחרון, יהודים? רייצ'ל, שלא ישנה כל הלילה (אמרנו כבר?) קיבלה את ההודעה מאוחר. ופתאום היינו צריכים לשנות את כל היום שלנו ע"מ להגיע לטכס. טוב, יצאנו, הגענו, קיבלנו פרס, הורדנו דמעות, חזרנו. להיות לחוץ מליעם ובשניה להיות שמח עם מיטב ומייד לחזור ללחץ של היומיום. טירוף.
אה, על מה הפרס, אתם שואלים? אני לא יודע את הסיפור בדיוק אבל זה הולך בערך ככה: היתה פעם איזו דודה שהכירה אשה שהיו לה חיים קשים מאד. אבל כמה שהחיים שלה היו קשים, היא תמיד תמיד הראתה שמחת חיים והישרתה אווירה טובה על הסובבים שלה. אז או שהיא אישית תרמה את הכסף או שהאשה ששיא שהכירה אותה תרמה את הכסף. בכל אופן, מישהו תרם כסף לענין הזה. ומיטב היא הזוכה המאושרת השנה. לא יודע למה לקח להם עד הרגע האחרון להחליט. זה לא כאילו יש לנו חיים קלילים ב-15 שנה האחרונות. גם לא ידוע לנו ברגע זה מה ערך המילגה ומה המטרה שלה.
---------------------
אחרי ארוחת ערב וכל המילגות, הלכתי לב"ח לשעתיים. ליעם לא ישנה ב-24 שעות האחרונות. קראנו שני סיפורים והיא נרדמה טוב כזה. לפחות לשעתיים. כשעזבתי את הב"ח ב-10 בליל ששי היא חזרה להתלונן.
ועכשיו רייצ'ל, אחרי לילה ללא שינה ויום משוגע, חוזרת לב"ח לאולי עוד לילה נטול שינה.
(לפני שבועיים, בזמן שישבנו עם ליעם בחדר שלה בב"ח, נודע לי שחבר שלי שקצת יותר צעיר ממני, חטף התקף לב והוא במצב קריטי. מאז דברים הדרדרו והיום אשתו החליטה לנתק אותו ממכשירי ההחייאה. כאילו אין לי שום דבר אחר בראש לחשוב עליו. כאילו הלב לא כבד גם ככה. רק עוד דובדבן קטן על הקצפת של היום המשוגע הזה.)
ד
שטן: אבל זה לא ארך לזמן רב. היא התחילה להתלונן. אאאאאווווו, אאאאאווווו. אז המשכנו ללכת על השביל בגן - סחור סחור. כל עוד שמרנו על תנועה, היא לא ממש התלוננה. אבל מה לעשות שאנחנו אנשים עסוקים ומקבלים שיחות טלפון ואימיילים שחייבים לענות עליהם? אז צריך לעצור ולענות - ואז התלונות חוזרות. זה המשיך לתוך הערב והיינו חייבים לחזור למיטה. גם במיטה זה לא נעשה הרבה יותר טוב. היא המשיכה להתלונן למרות שקיבלה משכך כאבים ולמרות ששינינו לה מצב ולמרות שניסינו כ סרט וכל סיפור. זה לא הפסיק. עד ש.....
מלאך: ....עשו לה קטטר וניקזו אותה. באחת חזרו החיוכים. לא יאומן. רייצ'ל יידעה אותי שיש סיכוי טוב שנצא הביתה מחר (ששי) וכבר נתנה לי מרשם לבית מרקחת.
שטן: אבל ב-9 בערב (חמישי) רייצ'ל התקשרה הביתה לשאול על המרשם כי ליעם בכאבים.
שטן: ששי, 6:30 בבוקר. התקשרתי לאחיות. ליעם עברה לילה קשה מאד עם הרבה כאבים. אף תרופה לא עבדה.
כל זה כמובן רק אם מאמינים בקיומם של מלאכים ושטנים.
מה זה לעבור לילה עם ליעם כשהיא בכאבים?
יש פה כמה רבדים:
1. הגדול ביותר, כמובן, וזה שתמיד ישאר יותר בולט מכל שאר הדברים, הוא העובדה שליעם בכאבים. הסבל שהיא עוברת. כואב.
2. זה שאתה האבא שלה ולא יכול לעזור לה. מתסכל.
3. התרופות: למה הן לא עוזרות? תסכול.
4. הרופאים: למה הם לא מצליחים? חידה.
5. אתה בעצמך עייף והעצבים כבר מרוטים גם מרוב תסכול וגם מרוב כאב בשביל ליעם וגם מרוב עייפות.
6. תהפוכת הרגשות: מחיוכים לכאבים תוך שניות.
את כל אילו כבר עברנו המון פעמים - ורייצ'ל עברה פעם נוספת אתמול בלילה. זה לא משנה כמה פעמים עברת את זה כבר. הנסיון לא עושה את זה יותר קל. הפעם האחרונה היא זו שזוכרים הכי טוב.
נשבע באלוהים
שהשקיתי את הצמחים אתמול. כידוע, אני לא אחד שמשקה את הצמחים. אני מאין גדול בטבע ובהישרדותו של החזק. אם אתה מת כתוצאה מחוסר מים, סימן שאין לך זכות קיום. בכלל, אני לא מטפל בגינה - מכנה סיבות:
- אני מתמחה בהשקיה מתוקף לימודי הנדסאי מיים. אבל בגלל שנות הבצורת שהיו פה לאחרונה, הייתי מושבת מאונס ולא הינדסתי השקיה לגינה. עכשיו עברה הבצורת אבל זה לא פשוט לחזור לעבודה אחרי שנים של אבטלה.
- אני בכלל אחראי על אירועים תרבותיים פה - לא על הנוי. בתוקף תפקידי זה אני יושב על המרפסת (בצל ועם מאוורר) בזמן שרייצ'ל עובדת בגינה (זה בימים הנדירים שרייצ'ל עובדת בגינה ולא מנסה , ומנסה למשוך שכנים או עוברי אורח להצטרף אלי לכוס בירה. הכל כמובן בשם התרבות והחברה - לא בשביל רווחים אישיים, חס וחלילה.
- אחריות: עם אי מעשב את הגינה אני כמעט תמיד עוקר צמח אקזוטי שאני חושב אותו בטעות לעשב שוטה. ואני כמובן מכוסה מבחינה משפטית: בכל מלחמה יש קרבנות, מותק.
אבל אתמול חרגתי ממנהגי והשקיתי את הצמחים. לא ברור למה. אולי כי רציתי שכשרייצ'ל תגיע הביתה מהב"ח היא תראה גינה פורחת וירוקה - לא כזו יבשה (כמו שאני אוהב). אז השקיתי באחריות ובאהבה. לא פסחתי על אף צמח - השקיתי גם על אותם צמחים שאני לא חושב שמגיע להם. התעליתי על עצמי!!!
אבל כל זה לא משנה כלום כי בלילה ירד גשם ומחק את כל העבודה הנהדרת שלי. נשבע שהשקיתי.
מילגה
ב-7:30 בבוקר יום ששי צילצל הטלפון. זה היה אחרי שכבר ידעתי איזה לילה קשה היה לרייצ'ל וליעם. זה מהבי"ס של מיטב. היום יש טכס פרסים והחליטו להעניק מילגה מיוחדת למיטב. יופי. אבל למה אתם מתקשרים ברגע האחרון, יהודים? רייצ'ל, שלא ישנה כל הלילה (אמרנו כבר?) קיבלה את ההודעה מאוחר. ופתאום היינו צריכים לשנות את כל היום שלנו ע"מ להגיע לטכס. טוב, יצאנו, הגענו, קיבלנו פרס, הורדנו דמעות, חזרנו. להיות לחוץ מליעם ובשניה להיות שמח עם מיטב ומייד לחזור ללחץ של היומיום. טירוף.
אה, על מה הפרס, אתם שואלים? אני לא יודע את הסיפור בדיוק אבל זה הולך בערך ככה: היתה פעם איזו דודה שהכירה אשה שהיו לה חיים קשים מאד. אבל כמה שהחיים שלה היו קשים, היא תמיד תמיד הראתה שמחת חיים והישרתה אווירה טובה על הסובבים שלה. אז או שהיא אישית תרמה את הכסף או שהאשה ששיא שהכירה אותה תרמה את הכסף. בכל אופן, מישהו תרם כסף לענין הזה. ומיטב היא הזוכה המאושרת השנה. לא יודע למה לקח להם עד הרגע האחרון להחליט. זה לא כאילו יש לנו חיים קלילים ב-15 שנה האחרונות. גם לא ידוע לנו ברגע זה מה ערך המילגה ומה המטרה שלה.
---------------------
אחרי ארוחת ערב וכל המילגות, הלכתי לב"ח לשעתיים. ליעם לא ישנה ב-24 שעות האחרונות. קראנו שני סיפורים והיא נרדמה טוב כזה. לפחות לשעתיים. כשעזבתי את הב"ח ב-10 בליל ששי היא חזרה להתלונן.
ועכשיו רייצ'ל, אחרי לילה ללא שינה ויום משוגע, חוזרת לב"ח לאולי עוד לילה נטול שינה.
(לפני שבועיים, בזמן שישבנו עם ליעם בחדר שלה בב"ח, נודע לי שחבר שלי שקצת יותר צעיר ממני, חטף התקף לב והוא במצב קריטי. מאז דברים הדרדרו והיום אשתו החליטה לנתק אותו ממכשירי ההחייאה. כאילו אין לי שום דבר אחר בראש לחשוב עליו. כאילו הלב לא כבד גם ככה. רק עוד דובדבן קטן על הקצפת של היום המשוגע הזה.)
ד
No comments:
Post a Comment