ביום שני חזרנו הביתה - וכפי שכבר הזכרנו עשרות פעמים, לא בגלל שיפור במצבה של ליעם אלא בעיקר בגלל שרייצ'ל אמרה שכל מה שהם עושים בב"ח הי יכולה לעשות בבית. אז באופן טבעי חזרנו עם כאבים.
לגבי הכאבים:
בבלוג באנגלית כתבתי לפני כמה ימים שההתייחסות שלנו לכל ענין הכאבים השתנתה. אם פעם ניסינו להבין את מקור הכאבים, היום המטרה הראשונה והעיקרית שלנו היא למנוע אותם או להפחית אותם בעזרת תרופות. זאת מתוך הכרה שקשה ואולי בלתי אפשרי לדעת את הסיבה. בינתיים צריך להקל על ליעם כמה שיותר. זה בא עם מחיר: היא ישנה כמעט כל הזמן וכשהיא לא ישנה היא בכאבים או חוסר נוחות. (רגע, שניה. צריך לסובב אותה. להזיז צינורות, להאריך חוטים, לדחוף כריות, לסדר, לכוונן מכשירים. בוצע. המשכנו.)
לגבי המעבר:
לכל אחד מאיתנו לעבור מהמיטה שלו למיטה זרה כמעט לא לוקח כלום. אנחנו שמים את הראש ונרדמים. לליעם, אנחנו משערים, זה לא בדיוק ככה. זה יותר קשה. השהייה הארוכה בב"ח הרגילה אותה לחדר מסוים, מיטה מסוימת, מראות וקולות וריחות מסוימים. אפילו שעכשיו היא בבית שלה, זה מצב חדש בשבילה. ובעצם גם בשבילנו.
מכאן ש:
שני-שלישי היו די קשים בבית. הרבה כאבים, הרבה עבודה, מעט שינה. ברביעי חלה הקלה מסוימת. וגם הגיעה אחות שיש לה נסיון מטיפול נמרץ.
דברים ממש קטנים:
אבל מאז דברים השתנו - לטובה הפעם. לאט לאט, כל יום קמצוץ קטן. מאד מאד בהדרגה ירדו כמויות משככי הכאבים. ליעם עדיין ישנה הרבה, אבל פה ושם פותחת עיניים, מזהה, פולטת איזו מילה או שתיים, חוזרת לתנומה. יורדת יותר לכסא גלגלים ויוצאת קצת החוצה.
צריך ממש לדעת לקרוא סימנים קטנים, אבל אפילו הטון של ה"אאאאאווווו" השתנה. היום הוא אומר יותר "תסובבו אותי" או "אני לא מרוצה" מאשר " כואב לי". גם, תלוי מתי. זה לא כאילו שהפסיקו משככי הכאבים לגמרי. אבל גם נותנים כמות פחותה, גם לעתים פחות תכופות, ובעיקר, משתמשים במשככים ביתיים פשוטים ופחות בנשק הכבד עם ראש החץ הגרעיני לטווח ארוך. הוא מצוי ברשותנו (לתשומת ליבו של הקורא אחמוד אחמדינג'ד), אבל שמחים לא לסמם אותה לחינם.
בשני לילות האחרונים ישנו יותר טוב.
ששי:
מייד כשחזרתי מהעבודה הלכתי להביא את ליעם חזרה מדיאליזה. איך שאני עובר בלובי של הב"ח בדרך למעלית, אני עובר להקה קטנה של נגנים מקומיים - 3 חבר'ה עם גיטרות - שמופיעה לפני ילדים (ומי שרוצה). ושני ילדים, אחד עם מכשיר הנשמה, שני עם מגוון צינורות ושקיות תלויות מעליו, מצטרפים לשירה דרך המיקרופון. לא חושב שהם הצליחו לבטא את כל המלים בסינכרוניזציה עם המוזיקה, אבל בחיוך שהיה מרוח על פניהם אי אפשר היה לטעות. ערב ששי התחיל כמו שצריך.
ע"מ להעביר את ליעם מהמיטה לכסא או להפך, צריך להתחשב בכמה צינורות והמכשיר שמספק מזון ישר לכלי הדם שלה. אני שם את התרמיל שמכיל את המכשיר על הכתף; את שקית הניקוז של ליעם אני דוחף לאיפהשהו עליה; אז אני מרים את הכיסא למקסימום הגובה שלו (לחיצת כפתור), ואז, עם הגב החזק שלי (6 דיסקים פרוצים או נפוחים) והזרועות השריריות שלי (ג'ורג' פורמן ממצמץ בקנאה) אני מעביר אותה לכסא גלגלים והנה אנחנו אומרים שלום ומתגלגלים החוצה.
בבית אותו דבר, רק הפוך.
ליעם גמורה מהדיאליזה אז באמת הלכה לישון מייד ואיפשרה לכולנו יום ששי רגיל-כמעט-כמו-פעם בבית וברחוב ועם השכנים וכוס יין. פתיחה טובה לסופשבוע!
היה לי עוד משהו לכתוב, אבל היין, אוה היין....לא משנה.
ושוב אני חוזר לריאליות המעצבנת שלי: שמחים שליעם מגלה סימני חיות וצריכה פחות סמים כדי להרגיש בנוח, אבל גם זוכר שדברים משתנים פה מצפון לדרום תוך ענין של דקות לפעמים.
ד
No comments:
Post a Comment