יום חמישי, 25.2
הבלוג נעצר בפעם האחרונה בחמישי בלילה. לליעם התחילו כאבים אחרי יום מצוין. הכאבים האילו התפתחו להקאות וההקאות נהפכו להקאות דם. ופה אולי המקום להציג מושג חדש. בהעדרה של מילה בעברית, נשתמש בעיברות פרטי שלי לשם האנגלי: רטצ' י
retch
שפירושו נסיונות הקאה בלי ממש להקיא כלום. נשתמש גם בעיברות עלוב של הפועל: רטצ'ינג (פששש, המורה שלי ללשון, שבעצם מעולם לא פגשה אותי, היתה גאה בי מאד עכשיו.) המשכנו.
(הערת ביניים חלזונית: את הפוסט הזה התחלתי לכתוב היום, שבת, בערך ב-8 בבוקר. הנה כמה שהתקדמתי. כל הזמן נכנסים אנשים - רופאים, אחיות, אנשי נקיון, חברים.)
המשכנו. לא, באמת. אז ב11:30 בלילה, חמישי, רייצ'ל העירה אותי. הזעקנו אמבולנס ולקחנו את ליעם לבי"ח. (ששי בבוקר, יום הולדת של מיטב, ואנחנו נעלמים בחשכת הלילה לבי"ח. ממש הורים מסורים.) בבי"ח הקאות הדם המשיכו. מתישהו נגמר הדם והם הפכו חצי-הקאות-רוק-בלבד וחצי רטצ'ינג (ע"ע). ממש כל דקה או כל כמה שניות. בלי הפסקה. ליעם מה-זה סבלה. אין מלים לתאר את זה. כמובן שקצב הלב שלה ולחץ הדם וכל הדברים הטובים האילו היו בנסיקה.
ששי בבוקר:
אחרי כמה שעות בחדר מיון העבירו אותנו למחלקה. לשביעות רצוננו שמו אותצנו באותה מחלקה שרק עזבנו יותר מוקדם השבוע. אז חזרנו "הביתה". רייצ'ל עזבה בשלב מסוים כדי להיות עם מיטב כשהיא קמה - להרגשת הביתיות ביום הולדת (זה אחרי שהיא לא ישנה אנלאיודעכמהשעות).
ששי אחה"צ
הרטצ'ינג (ע"ע) ממשיך בלי הפסקה. בהתייעצות עם כמה רופאים הוחלט לעשות שני דברים:
1. רופאי הבטן יכניסו סקופ עם מצלמה כדי לנסות לראות אם יש פצע בתוך הבטן.
תוצאות: אין פצע. מה שכן, ראו את כל הנוזלים שנמצאים שם שאמורים להמשיך במורד הזרם, אבל בגלל הניעות הנמוכה שלה הם נשארים שם. ואז עם הגזים וכל הסבנטוכה הם יוצאים בצורת הקאות. אז מאיפה הדם אם אין פצע? ההשערה היא שכל הרטצ'ינג (ע"ע) והשיעול גורמים לזה ע"י זה שהם מתחכחנוזליים בדפנות האסופוגוס (שאני משאיר לקורא הסקרן להתקשר למורה שלי ללשון אנגלית בשביל פירוש). ויוצרים פצע, אעפעס.
2. המנתח מוח הולך להוציא את קצות השאנטים שלה, שמטפטפים את נוזלי המוח לתוך חלל הבטן, החוצה. זאת ע"מ לראות אם הנוזלים הללו הם שגורמים לבטן שלה להתנפח.
תוצאות: כך אכן עשה, אבל יקח כמה ימים עד שידעו משהו. אם יתברר שהם אכן תורמים להתנפחות, יצטרכו למצוא להם מקום אחר לטפטף אליו. כנראה לתוך הווריד. אם הם לא תורמים, אז הם יוחזרו לבטן.
חשוב לציין שאף אחד מהתהליכים הנ"ל לא היה אמור להפסיק את הרטצ'ינג, והוא באמת התחדש ברגע שהיא יצאה מחדר התאוששות.
עכשיו בגלל הניקוז החיצוני הנ"ל נקודות הניקוז של השאנטים נמצאות על עמודים לצידי המיטה של ליעם, לא בתוך הגוף שלה. הכל מכוייל בקפידה ומדוד. בימים הקרובים, עד שיכניסו את הנ"ל חזרה לגוף, אסור להזיז אותה כמעט.
אז עכשיו יש לליעם כמה אזורי ניקוז:
* השאנטים לשקיות חיצוניות.
* מחלל הבטן בגרביטציה דרך צינור הג'י לשקית חיצונית.
* מחלל הבטן דרך צינור שנכנס דרך האף ובעזרת משאבה.
* קטטר שתן.
מנוקזת לאללה, זאתי.
איפה היינו?
ששי בלילה אחרי הניתוח: או בעצם
Kazakhstan Here I Come
הרט'צינג (ע"ע) המשיך לו וליעם היתה פשוט מסכנה. זה שבר את הלב לראות אותה סובלת ככה בלי דרך לעזור לה. ממש לפני שעזבה אותנו בששי ערב, רופאה בכירה אחת אמרה שהיא ממש לא יודעת איך לעזור לה. אמרתי לה שהדבר הכי חשוב זה לנסות להרדים אותה ע"מ שתישן במנוחה. ומי יודע, אולי כשתתעורר יעלם הרטצ'ינג (ע"ע). עוד נחזור לאבחנה הרפואית הזו.
הרט'צינג (ע"ע) המשיך לתוך הלילה. אין לי מושג כמה שעות כבר ברציפות. 24? 36? ב-1 בלילה-בוקר שבת, האחות עמדה ע"י המיטה של ליעם ואמרה "לא יודעת מה עוד לתת....ניסינו כבר הכל ושום דבר לא עוזר". אמרתי לה "תנו מורפיום....לפעמים ליעם צריכה עוד בעיטה קטנה בתחת לפני שדברים מתחילים להשפיע". וכה היה. תוך כמה דקות היא סוף-כל-סוף נכנסה לשינה המיוחלת ונפטרה מהרט'צינג (ע"ע). כשהתעוררה ב-5 בבוקר, אחרי 4 שעות שינה בלבד, הרט'צינג (ע"ע) נעלם!!! הדלקתי לליעם את הטלוויזיה ואמרתי לאחות "עוד מורפיום". והיא שקעה לשינה עמוקה עמוקה עמוקה - כמו שרצינו כל הזמן. השאלה אם הרט'צינג (ע"ע) יחזור, אבל אני אופטימי שלא.
הבלוג נעצר בפעם האחרונה בחמישי בלילה. לליעם התחילו כאבים אחרי יום מצוין. הכאבים האילו התפתחו להקאות וההקאות נהפכו להקאות דם. ופה אולי המקום להציג מושג חדש. בהעדרה של מילה בעברית, נשתמש בעיברות פרטי שלי לשם האנגלי: רטצ' י
retch
שפירושו נסיונות הקאה בלי ממש להקיא כלום. נשתמש גם בעיברות עלוב של הפועל: רטצ'ינג (פששש, המורה שלי ללשון, שבעצם מעולם לא פגשה אותי, היתה גאה בי מאד עכשיו.) המשכנו.
(הערת ביניים חלזונית: את הפוסט הזה התחלתי לכתוב היום, שבת, בערך ב-8 בבוקר. הנה כמה שהתקדמתי. כל הזמן נכנסים אנשים - רופאים, אחיות, אנשי נקיון, חברים.)
המשכנו. לא, באמת. אז ב11:30 בלילה, חמישי, רייצ'ל העירה אותי. הזעקנו אמבולנס ולקחנו את ליעם לבי"ח. (ששי בבוקר, יום הולדת של מיטב, ואנחנו נעלמים בחשכת הלילה לבי"ח. ממש הורים מסורים.) בבי"ח הקאות הדם המשיכו. מתישהו נגמר הדם והם הפכו חצי-הקאות-רוק-בלבד וחצי רטצ'ינג (ע"ע). ממש כל דקה או כל כמה שניות. בלי הפסקה. ליעם מה-זה סבלה. אין מלים לתאר את זה. כמובן שקצב הלב שלה ולחץ הדם וכל הדברים הטובים האילו היו בנסיקה.
ששי בבוקר:
אחרי כמה שעות בחדר מיון העבירו אותנו למחלקה. לשביעות רצוננו שמו אותצנו באותה מחלקה שרק עזבנו יותר מוקדם השבוע. אז חזרנו "הביתה". רייצ'ל עזבה בשלב מסוים כדי להיות עם מיטב כשהיא קמה - להרגשת הביתיות ביום הולדת (זה אחרי שהיא לא ישנה אנלאיודעכמהשעות).
ששי אחה"צ
הרטצ'ינג (ע"ע) ממשיך בלי הפסקה. בהתייעצות עם כמה רופאים הוחלט לעשות שני דברים:
1. רופאי הבטן יכניסו סקופ עם מצלמה כדי לנסות לראות אם יש פצע בתוך הבטן.
תוצאות: אין פצע. מה שכן, ראו את כל הנוזלים שנמצאים שם שאמורים להמשיך במורד הזרם, אבל בגלל הניעות הנמוכה שלה הם נשארים שם. ואז עם הגזים וכל הסבנטוכה הם יוצאים בצורת הקאות. אז מאיפה הדם אם אין פצע? ההשערה היא שכל הרטצ'ינג (ע"ע) והשיעול גורמים לזה ע"י זה שהם מתחכחנוזליים בדפנות האסופוגוס (שאני משאיר לקורא הסקרן להתקשר למורה שלי ללשון אנגלית בשביל פירוש). ויוצרים פצע, אעפעס.
2. המנתח מוח הולך להוציא את קצות השאנטים שלה, שמטפטפים את נוזלי המוח לתוך חלל הבטן, החוצה. זאת ע"מ לראות אם הנוזלים הללו הם שגורמים לבטן שלה להתנפח.
תוצאות: כך אכן עשה, אבל יקח כמה ימים עד שידעו משהו. אם יתברר שהם אכן תורמים להתנפחות, יצטרכו למצוא להם מקום אחר לטפטף אליו. כנראה לתוך הווריד. אם הם לא תורמים, אז הם יוחזרו לבטן.
חשוב לציין שאף אחד מהתהליכים הנ"ל לא היה אמור להפסיק את הרטצ'ינג, והוא באמת התחדש ברגע שהיא יצאה מחדר התאוששות.
עכשיו בגלל הניקוז החיצוני הנ"ל נקודות הניקוז של השאנטים נמצאות על עמודים לצידי המיטה של ליעם, לא בתוך הגוף שלה. הכל מכוייל בקפידה ומדוד. בימים הקרובים, עד שיכניסו את הנ"ל חזרה לגוף, אסור להזיז אותה כמעט.
אז עכשיו יש לליעם כמה אזורי ניקוז:
* השאנטים לשקיות חיצוניות.
* מחלל הבטן בגרביטציה דרך צינור הג'י לשקית חיצונית.
* מחלל הבטן דרך צינור שנכנס דרך האף ובעזרת משאבה.
* קטטר שתן.
מנוקזת לאללה, זאתי.
איפה היינו?
ששי בלילה אחרי הניתוח: או בעצם
Kazakhstan Here I Come
הרט'צינג (ע"ע) המשיך לו וליעם היתה פשוט מסכנה. זה שבר את הלב לראות אותה סובלת ככה בלי דרך לעזור לה. ממש לפני שעזבה אותנו בששי ערב, רופאה בכירה אחת אמרה שהיא ממש לא יודעת איך לעזור לה. אמרתי לה שהדבר הכי חשוב זה לנסות להרדים אותה ע"מ שתישן במנוחה. ומי יודע, אולי כשתתעורר יעלם הרטצ'ינג (ע"ע). עוד נחזור לאבחנה הרפואית הזו.
הרט'צינג (ע"ע) המשיך לתוך הלילה. אין לי מושג כמה שעות כבר ברציפות. 24? 36? ב-1 בלילה-בוקר שבת, האחות עמדה ע"י המיטה של ליעם ואמרה "לא יודעת מה עוד לתת....ניסינו כבר הכל ושום דבר לא עוזר". אמרתי לה "תנו מורפיום....לפעמים ליעם צריכה עוד בעיטה קטנה בתחת לפני שדברים מתחילים להשפיע". וכה היה. תוך כמה דקות היא סוף-כל-סוף נכנסה לשינה המיוחלת ונפטרה מהרט'צינג (ע"ע). כשהתעוררה ב-5 בבוקר, אחרי 4 שעות שינה בלבד, הרט'צינג (ע"ע) נעלם!!! הדלקתי לליעם את הטלוויזיה ואמרתי לאחות "עוד מורפיום". והיא שקעה לשינה עמוקה עמוקה עמוקה - כמו שרצינו כל הזמן. השאלה אם הרט'צינג (ע"ע) יחזור, אבל אני אופטימי שלא.
אין הרגשה יותר טובה מהצלחה לעזור לבת שלך כשהיא סובלת. ההרגשה היא עוד יותר טובה כשאתה בעל הרעיונות.
אגב, בבוקר יום ששי ליעם הרגישה חמה מאד. הזיעה. כולם אמרו אה, זה מהרט'צינג (ע"ע). אני אמרתי אולי, אבל נראה לי שיש לה חום. אף אחד לא התייחס לדברים שלי. שעתיים יותר מאוחר, כשהתקרב הניתוח, לקחו לה חום ו....וואלה, 38.1.
DOH
אילו הם עיקרי הדברים. יש קצת יותר פירוט בבלוג באנגלית
ועכשיו, אדוני שר הבריאות הקזחסטני, אשמח לקבל את התעודה המיוחלת. בלי התמהמהות נוספת
.
י
No comments:
Post a Comment