והנה מציצה לה השמש מבין העננים
כלומר, שמש וירטואלי. בחוץ עדיין קרררררררררררר מאד - הרבה מתחת לאפס - ומעונן ומגעיל. אבל במיטה של ליעם השמש מבצבצת קצת. היא מתלוננת הרבה הרבה פחות - כמעט בכלל לא, שקטה מאד, ישנה די טוב.
מש"ק תרבות ומורל
נדמה לי שעל רייצ'ל כבר כתבנו כמה פעמים, אבל אף פעם זה לא מספיק להלל ולשבח אותה.
כפי שאמרנו כבר, היא ממש חיה בבי"ח. יום ולילה, שבת חול וחג. אני לא יודע מה זה אומר לקורא הפשוט. אני, שבמקרה הטוב מבלה שם את הלילות של הסופשבוע, לא מבין איך היא עושה את זה. האוויר הדחוס, המכשירים המצפצפים, הרופאים ואחיות שכל-היום-הולכים-ובאות כמו היונים של מוריס, עובדי הנקיון, הווידאו של ליעם שמנגן כמעט בלי הפסקה, ליעם עצמה - בייחוד כשהיא לא מרגישה טוב, אותם ארבע קירות כל הזמן....אין לזה סוף. אבל רייצ'ל שינתה את כל מה שמסביבה. הרופאים והאחיות הם כבר חברים שלה. רוב הרופאים מתייעצים איתה בקשר לטיפולים שונים ואפילו לגבי תרופות. היא תפסה מעמד שם. היא מביאה צ'ופרים לאחיות ומשתתפת איתן כשהן מביאות אוכל משותף. היא מקבלת שוקולדים מהרופאים. היחסים שלה כ"כ טובים עם כולם שיש אחיות שכבר נידבו את עצמן לבוא לעזור לנו בבית.
היא הביאה את המלאכת יד שלה לשם ויש לה מחשב בחדר וטלפון ויש מקרר במחלקה. ואיכשהו היא יצרה לעצמה חיים שם.
קשה לי לדעת מה בתוך הראש שלה ב-א-מ-ת, אבל נראה כאילו לא מפריע לה להשאר שם. בטח שהיא רוצה להיות בבית, אבל שני דברים:
1. היא רוצה להיות בבית עם ליעם, לא שעה-פה שעה-שם. זה רק מקשה עליה.
2. היא שינתה את דרך המחשבה שלה ואת הגישה שלה כלפי הבי"ח. עבור רובנו בי"ח זה לא מקום שאנחנו רוצים להיות בו בכלל - אפילו אם מישהו יקר לנו נמצא שם. רייצ'ל כמעט שמחה להיות שם, לפעמים. למשל, בסופשבוע יש פעמים שאני - עם עזרה מאחרים - יכול לתת לה הרבה מהסופשבוע חופשי. שתלך להתאוורר. אבל היא תמיד בוחרת לחזור לשם אפילו אם זה רק לכמה שעות. וזה חכם מצידה כי היא מנהלת הפרוייקט. היא לא רק אמא של ליעם. היא מנהלת את הרופאים והאחיות ומי יושב ליד ליעם ואיזה בדיקות לבקש או לתאם ומתי לעשות לליעם אמבטיה וכו' וכו' וכו'. היא הכל.
אז למה ואיך היא שינתה את איך שהיא לוקחת את כל ענין הבי"ח? לדעתי רובנו מנסים להלחם במצבים זרים או כאלו שאנחנו לא אוהבים. אולי אנחנו אפילו עושים את בבלתי מודע. לדעתי רייצ'ל פשוט מקבלת דברים כפי שהם - כמו חתול.
זה לא פשוט להחליף ראש ככה ולשכנע את עצמך שאתה יכול כמעט לאהוב מקום כזה. אבל רייצ'ל לא רק שעשתה את הסוויטש אלא שבדרך גם דאגה שהסביבה תשתנה בהתאם אליה. זה כמעט נראה טבעי שאם ליעם תצא הביתה מתישהו אז בביקורים בבי"ח רייצ'ל תקפוץ לבקר במחלקה הזו. ואולי היא תקפיץ לשם צ'ופרים לצוות הרפואי גם בלי שליעם תהיה בבנין.
סל הכביסה
הבוקר שלי היה פרודוקטיבי מאד. בין 6 ל-7 הספקתי לקום, להכין ארוחת בוקר למיטב ולי, לקפל שני סלי כביסה, ולתקן את רשת המחשב האלחוטית בבית - שנוכל לראות את המשחק של ארסנל הערב באיכות טובה.
הקורא הישראלי הממוצע לא יודע בוודאי שמשחק פוטבול אורך 3 שעות - פלוס-מינוס. מחקר שנעשה לאחרונה הראה שמתוך ה-3 שעות משחקים נטו 11 דקות. 11 דקות!!! זה משאיר שעתיים ו-49 דקות לקיפול כביסה, שזה בערך 15-18 סלי כביסה. אבל, שששששששששששש, לא להגיד בקול רם. להגנת עם המקפלים יאמר מייד שכדורגל וגולף, שבהם אסור לעזוב את הטלוויזיה אפילו לשניה, מאזנים את זה.
ס
כלומר, שמש וירטואלי. בחוץ עדיין קרררררררררררר מאד - הרבה מתחת לאפס - ומעונן ומגעיל. אבל במיטה של ליעם השמש מבצבצת קצת. היא מתלוננת הרבה הרבה פחות - כמעט בכלל לא, שקטה מאד, ישנה די טוב.
מש"ק תרבות ומורל
נדמה לי שעל רייצ'ל כבר כתבנו כמה פעמים, אבל אף פעם זה לא מספיק להלל ולשבח אותה.
כפי שאמרנו כבר, היא ממש חיה בבי"ח. יום ולילה, שבת חול וחג. אני לא יודע מה זה אומר לקורא הפשוט. אני, שבמקרה הטוב מבלה שם את הלילות של הסופשבוע, לא מבין איך היא עושה את זה. האוויר הדחוס, המכשירים המצפצפים, הרופאים ואחיות שכל-היום-הולכים-ובאות כמו היונים של מוריס, עובדי הנקיון, הווידאו של ליעם שמנגן כמעט בלי הפסקה, ליעם עצמה - בייחוד כשהיא לא מרגישה טוב, אותם ארבע קירות כל הזמן....אין לזה סוף. אבל רייצ'ל שינתה את כל מה שמסביבה. הרופאים והאחיות הם כבר חברים שלה. רוב הרופאים מתייעצים איתה בקשר לטיפולים שונים ואפילו לגבי תרופות. היא תפסה מעמד שם. היא מביאה צ'ופרים לאחיות ומשתתפת איתן כשהן מביאות אוכל משותף. היא מקבלת שוקולדים מהרופאים. היחסים שלה כ"כ טובים עם כולם שיש אחיות שכבר נידבו את עצמן לבוא לעזור לנו בבית.
היא הביאה את המלאכת יד שלה לשם ויש לה מחשב בחדר וטלפון ויש מקרר במחלקה. ואיכשהו היא יצרה לעצמה חיים שם.
קשה לי לדעת מה בתוך הראש שלה ב-א-מ-ת, אבל נראה כאילו לא מפריע לה להשאר שם. בטח שהיא רוצה להיות בבית, אבל שני דברים:
1. היא רוצה להיות בבית עם ליעם, לא שעה-פה שעה-שם. זה רק מקשה עליה.
2. היא שינתה את דרך המחשבה שלה ואת הגישה שלה כלפי הבי"ח. עבור רובנו בי"ח זה לא מקום שאנחנו רוצים להיות בו בכלל - אפילו אם מישהו יקר לנו נמצא שם. רייצ'ל כמעט שמחה להיות שם, לפעמים. למשל, בסופשבוע יש פעמים שאני - עם עזרה מאחרים - יכול לתת לה הרבה מהסופשבוע חופשי. שתלך להתאוורר. אבל היא תמיד בוחרת לחזור לשם אפילו אם זה רק לכמה שעות. וזה חכם מצידה כי היא מנהלת הפרוייקט. היא לא רק אמא של ליעם. היא מנהלת את הרופאים והאחיות ומי יושב ליד ליעם ואיזה בדיקות לבקש או לתאם ומתי לעשות לליעם אמבטיה וכו' וכו' וכו'. היא הכל.
אז למה ואיך היא שינתה את איך שהיא לוקחת את כל ענין הבי"ח? לדעתי רובנו מנסים להלחם במצבים זרים או כאלו שאנחנו לא אוהבים. אולי אנחנו אפילו עושים את בבלתי מודע. לדעתי רייצ'ל פשוט מקבלת דברים כפי שהם - כמו חתול.
זה לא פשוט להחליף ראש ככה ולשכנע את עצמך שאתה יכול כמעט לאהוב מקום כזה. אבל רייצ'ל לא רק שעשתה את הסוויטש אלא שבדרך גם דאגה שהסביבה תשתנה בהתאם אליה. זה כמעט נראה טבעי שאם ליעם תצא הביתה מתישהו אז בביקורים בבי"ח רייצ'ל תקפוץ לבקר במחלקה הזו. ואולי היא תקפיץ לשם צ'ופרים לצוות הרפואי גם בלי שליעם תהיה בבנין.
סל הכביסה
הבוקר שלי היה פרודוקטיבי מאד. בין 6 ל-7 הספקתי לקום, להכין ארוחת בוקר למיטב ולי, לקפל שני סלי כביסה, ולתקן את רשת המחשב האלחוטית בבית - שנוכל לראות את המשחק של ארסנל הערב באיכות טובה.
הקורא הישראלי הממוצע לא יודע בוודאי שמשחק פוטבול אורך 3 שעות - פלוס-מינוס. מחקר שנעשה לאחרונה הראה שמתוך ה-3 שעות משחקים נטו 11 דקות. 11 דקות!!! זה משאיר שעתיים ו-49 דקות לקיפול כביסה, שזה בערך 15-18 סלי כביסה. אבל, שששששששששששש, לא להגיד בקול רם. להגנת עם המקפלים יאמר מייד שכדורגל וגולף, שבהם אסור לעזוב את הטלוויזיה אפילו לשניה, מאזנים את זה.
ס
No comments:
Post a Comment