טוב, יש אומרים שאני חייב דיווח. אני אומר: חוץ מהמשכנתא, אין לי חובות. יש אומרים לאן נעלמת ומחפשים חותמת של דובאי בדרכון שלי (היי, לפחות הדרכון שלי עדיין אצלי!!! במגירה של התחתונים - כמו שלמדתי ממוניה - הרי מי בחיים שלו יחפש במגירה של התחתונים???). אז הנה לאן נעלמתי - דוגמה של הסופשבוע האחרון:
ששי: מהעבודה ישר לבי"ח לבלות את הלילה עם ליעם. ישנו חצי-חצי כזה.
שבת בבוקר: חבר בא להחליף אותי. אני בבית מתקין מדפסת חדשה לכל המחשבים. כמובן שהעסק הסתבך ולקח לי את כל היום.
שבת בערב: חזרה בבי"ח לכמה שעות.
שבת בלילה: חזרה בבית ל3-4 שעות.
ראשון ב-1 בלילה-בוקר: בעבודה עד 8 בבוקר.
ראשון בבוקר: מסיבה לליעם (ראה למטה).
ראשון בצהריים: נשאר עם ליעם בבי"ח.
ראשון אחה"צ: עוד מסיבה.
ראשון בלילה: אההההההה, שינה ראשונה מזה כמה, 48 שעות?
אפילו הקורא איסמעיל הניה יראה שלא היה לי זמן אפילו לחומוס בכל זה, שלא לדבר על דובאי.
אנחנו נדלג הפעם על כמה פרקים קודמים מקוצר זמן. ההנחה היא שהקורא היקר, ומן הסתם גם הזול, השלים חומר קריאה בבלוג באנגלית. אם לא, זבש"ך. שני הבלוגים, אגב, משתדלים להיות מקבילים, אבל זה לא תמיד יוצא. אז איפה זה משאיר אותנו?
ליעם בבית - את זה כבר אמרנו. הימים שלפני היציאה הביתה היו די מעורבים. היו לה פרקים יותר טובים ופחות טובים. וממש עם ההגעה הביתה הכאבים שלה גברו. יכול להיות שמלבד כל שאר הירקות שלה, היא קיבלה את הענין-הנשי-ההוא בפעם הראשונה ואולי זה עושה לה כאבים. למרות שזה לא בא בהפתעה, עדיין זה עוד משהו להתמודד איתו.
אנשים שואלים אותי "אז איך זה להיות בבית?" ואני עונה שבעצם אני לא ממש יודע. קודם כל היה רק לילה שני אתמול. שנית כל במשך היום אני לא שם. כמו שאמרנו ליעם בכאבים - בעיקר בלילה. רייצ'ל "ישנה" - כלומר שוכבת - על הספה על יד ליעם ומנסה להרגיע אותה בלילה. ליעם חיה די בין-תרופה-לתרופה כרגע. חלקן לא עובדות. עברנו כבר תקופות כאלו, אבל כשיש כאבים שום דבר מנסיון העבר לא ממש עוזר. לפיכך שני הלילות הראשונים בבית היו די מחוסרי שינה. י
Camp Simcha
ביום לפני שיצאנו הביתה, עשו לליעם את "המחנה קמפ שמחה". הכל במימון האגודה
make a wish foundation
המחנה הזה הוא הפעם היחידה בחיים שלי (עד כה) שבו אני לגמרי מאחורי המחנה הדתי. מה שהם עושים עבור ילדים מיוחדים זה מעבר לתפיסתנו. לא פלא שליעם נהנתה מכל רגע במחנה הזה בקייצים האחרונים. בכל אופן, 3 חונכות הוטסו לאטלנטה במיוחד בשביל ליעם. את יום ראשון - עדיין בבי"ח - הקדשנו לענין. הם שכרו שם חדר גדול (אולם?) וקישטו אותו למען ליעם. בעיקר בקופים (כי ליעם מתה על דמות טלוויזיונית בשם
curious George
שהוא קוף). וכשליעם נכנסה לחדר כולם שרו שירים מהמחנה ועשו שרשרת ממש כמו שעושים קבלת פנים במחנה. הכל היה ברוח המחנה (של בנות דתיות). כולם נורא נהנו, חוץ מ.....ליעם עצמה. היא היתה כל הזמן עם עיניים עצומות וכשהיא פתחה אותן היא רק אמרה אאאאאווווו וביקשה לחזור לחדר שלה. אבל בסוף היום, שחזרה לחדר שלה, פתאום נעלמו כל הכאבים והיא חייכה הרבה ואמרה כל מיני דברים שהעידו שהיא בכ"ז קלטה משהו מכל מה שהלך שם.
לאן הולכים מפה? לשומקום, בינתיים. רייצ'ל מקבלת עזרה בבית מאחות שכירה לכמה ימים בשבוע. יש מיליון תרופות שצריך לתת וטיפולים שצריך לעשות ודגימות מעבדה שילקחו מתישהו די בקביעות. בית חולים מחוץ לבית חולים. אבל כל זה רק בחיתוליו עדיין אז אין הרבה מה לספר.
אתמול לראשונה מזה חודשיים וחצי נסעתי מהעבודה ישר הביתה והייתי צריך לזכור לא לפנות לכיוון הבי"ח מרוב הרגל.
אמונת סל הכביסה - למי שפיספס באנגלית
כן שוב אני יושב על חבית הדגים. לא, התחלה גרועה. ננסה שוב.
אני טוב בסדינים ומגבות. גם חצאיות של מיטב קל לקפל. כשאני לקראת סוף קיפול כל הבגדים בסל הכביסה, כשכבר מתחילים לראות את התחתית המיוחלת, מתגלים כל מיני "דברים" אעפעס לא מוגדרים כאלו. גרביים בודדות, תחתונים-לא-שלי, חזיות-לא-מתאימות-עלי, ובכלל חלקי לבוש שאני צריך פלתוח וויקיפדיה ע"מ לזהות אותם. אז אני פשוט עוזב אותם בתקווה שהם יעלמו. ואז מתייבשת עוד נגלה של כביסה ואני ממלא את הסל שוב. ושב וקפל ושוב מתגלים אותם פריטים. וחוזר חלילה. אבל אני יודע, כלומר, אני מאמין, שאם לא אגע בדברים הללו הם יעלמו במוקדם או מאוחר.
אני כמובן לא המצאתי את הטריק הזה. גנבתי אותו. אם משה הצליח לחצות את ים סוף ואם ישו קם מהמתים ואם המשיח יבוא - מה הם כבר כמה גרביים בודדות לריבונו של עולם? כל מה שאני צריך לעשות זה להאמין, נכון? נכון?
י
ששי: מהעבודה ישר לבי"ח לבלות את הלילה עם ליעם. ישנו חצי-חצי כזה.
שבת בבוקר: חבר בא להחליף אותי. אני בבית מתקין מדפסת חדשה לכל המחשבים. כמובן שהעסק הסתבך ולקח לי את כל היום.
שבת בערב: חזרה בבי"ח לכמה שעות.
שבת בלילה: חזרה בבית ל3-4 שעות.
ראשון ב-1 בלילה-בוקר: בעבודה עד 8 בבוקר.
ראשון בבוקר: מסיבה לליעם (ראה למטה).
ראשון בצהריים: נשאר עם ליעם בבי"ח.
ראשון אחה"צ: עוד מסיבה.
ראשון בלילה: אההההההה, שינה ראשונה מזה כמה, 48 שעות?
אפילו הקורא איסמעיל הניה יראה שלא היה לי זמן אפילו לחומוס בכל זה, שלא לדבר על דובאי.
אנחנו נדלג הפעם על כמה פרקים קודמים מקוצר זמן. ההנחה היא שהקורא היקר, ומן הסתם גם הזול, השלים חומר קריאה בבלוג באנגלית. אם לא, זבש"ך. שני הבלוגים, אגב, משתדלים להיות מקבילים, אבל זה לא תמיד יוצא. אז איפה זה משאיר אותנו?
ליעם בבית - את זה כבר אמרנו. הימים שלפני היציאה הביתה היו די מעורבים. היו לה פרקים יותר טובים ופחות טובים. וממש עם ההגעה הביתה הכאבים שלה גברו. יכול להיות שמלבד כל שאר הירקות שלה, היא קיבלה את הענין-הנשי-ההוא בפעם הראשונה ואולי זה עושה לה כאבים. למרות שזה לא בא בהפתעה, עדיין זה עוד משהו להתמודד איתו.
אנשים שואלים אותי "אז איך זה להיות בבית?" ואני עונה שבעצם אני לא ממש יודע. קודם כל היה רק לילה שני אתמול. שנית כל במשך היום אני לא שם. כמו שאמרנו ליעם בכאבים - בעיקר בלילה. רייצ'ל "ישנה" - כלומר שוכבת - על הספה על יד ליעם ומנסה להרגיע אותה בלילה. ליעם חיה די בין-תרופה-לתרופה כרגע. חלקן לא עובדות. עברנו כבר תקופות כאלו, אבל כשיש כאבים שום דבר מנסיון העבר לא ממש עוזר. לפיכך שני הלילות הראשונים בבית היו די מחוסרי שינה. י
Camp Simcha
ביום לפני שיצאנו הביתה, עשו לליעם את "המחנה קמפ שמחה". הכל במימון האגודה
make a wish foundation
המחנה הזה הוא הפעם היחידה בחיים שלי (עד כה) שבו אני לגמרי מאחורי המחנה הדתי. מה שהם עושים עבור ילדים מיוחדים זה מעבר לתפיסתנו. לא פלא שליעם נהנתה מכל רגע במחנה הזה בקייצים האחרונים. בכל אופן, 3 חונכות הוטסו לאטלנטה במיוחד בשביל ליעם. את יום ראשון - עדיין בבי"ח - הקדשנו לענין. הם שכרו שם חדר גדול (אולם?) וקישטו אותו למען ליעם. בעיקר בקופים (כי ליעם מתה על דמות טלוויזיונית בשם
curious George
שהוא קוף). וכשליעם נכנסה לחדר כולם שרו שירים מהמחנה ועשו שרשרת ממש כמו שעושים קבלת פנים במחנה. הכל היה ברוח המחנה (של בנות דתיות). כולם נורא נהנו, חוץ מ.....ליעם עצמה. היא היתה כל הזמן עם עיניים עצומות וכשהיא פתחה אותן היא רק אמרה אאאאאווווו וביקשה לחזור לחדר שלה. אבל בסוף היום, שחזרה לחדר שלה, פתאום נעלמו כל הכאבים והיא חייכה הרבה ואמרה כל מיני דברים שהעידו שהיא בכ"ז קלטה משהו מכל מה שהלך שם.
לאן הולכים מפה? לשומקום, בינתיים. רייצ'ל מקבלת עזרה בבית מאחות שכירה לכמה ימים בשבוע. יש מיליון תרופות שצריך לתת וטיפולים שצריך לעשות ודגימות מעבדה שילקחו מתישהו די בקביעות. בית חולים מחוץ לבית חולים. אבל כל זה רק בחיתוליו עדיין אז אין הרבה מה לספר.
אתמול לראשונה מזה חודשיים וחצי נסעתי מהעבודה ישר הביתה והייתי צריך לזכור לא לפנות לכיוון הבי"ח מרוב הרגל.
אמונת סל הכביסה - למי שפיספס באנגלית
כן שוב אני יושב על חבית הדגים. לא, התחלה גרועה. ננסה שוב.
אני טוב בסדינים ומגבות. גם חצאיות של מיטב קל לקפל. כשאני לקראת סוף קיפול כל הבגדים בסל הכביסה, כשכבר מתחילים לראות את התחתית המיוחלת, מתגלים כל מיני "דברים" אעפעס לא מוגדרים כאלו. גרביים בודדות, תחתונים-לא-שלי, חזיות-לא-מתאימות-עלי, ובכלל חלקי לבוש שאני צריך פלתוח וויקיפדיה ע"מ לזהות אותם. אז אני פשוט עוזב אותם בתקווה שהם יעלמו. ואז מתייבשת עוד נגלה של כביסה ואני ממלא את הסל שוב. ושב וקפל ושוב מתגלים אותם פריטים. וחוזר חלילה. אבל אני יודע, כלומר, אני מאמין, שאם לא אגע בדברים הללו הם יעלמו במוקדם או מאוחר.
אני כמובן לא המצאתי את הטריק הזה. גנבתי אותו. אם משה הצליח לחצות את ים סוף ואם ישו קם מהמתים ואם המשיח יבוא - מה הם כבר כמה גרביים בודדות לריבונו של עולם? כל מה שאני צריך לעשות זה להאמין, נכון? נכון?
י
No comments:
Post a Comment