רביעי בבוקר: מעונן חלקית
התגברות האנחות. קצת חום אבל לא נורא. האנחות מטרידות - לפחות אותי (רייצ'ל ממשיכה הכל כרגיל). ממש לפני שיצאה לדיאליזה גילינו על אמת היד שלה עקיצה גדולה. האם זה מה שמשגע אותה? כנראה שחטפה כשישבה על המרפסת. היא הלא מנומנמת-ישנה על המרפסת ובכל מקרה גם אם היא ערה היא לא מודעת לזבובים ולא מגרשת אותם. בדיאליזה היא היתה שקטה, אבל בחזרה מדיאליזה הכל התחדש.
חמישי: התבהרות, התעננות, השחרה
עדיין בבית. היום דווקא נרגעו הכאבים קצת. ליעם היתה די שקטה. אבל באיזשהו שלב לחץ הדם צנח, וקצב הנשימה של ליעם ירד לפעמיים בדקה. פעמיים בדקה!!! יותר מאוחר כל המספרים השתפרו בעזרת קפאין וכו'. ליעם חזרה לדבר - בקטן. רייצ'ל סיפרה שהיא אפילו צחקה צחוק קטן במשך היום.
הבטן שלה מקרקרת נורא וזה משגע אותה.
אבל חמישי בלילה היה לילה קשה מאד לכולנו. ליעם צרחה - אולי מכאבים, אולי מגירודים, אולי מעצבים, ואולי ממשהו אחר. לך דע. זה נמשך עד 3 בבוקר. אז רייצ'ל ואחות הלילה סיממו אותה חזק והיא נרדמה.
אבל זה לא כל הסיפור של חמישי בלילה. אני הייתי מיועד לנהוג למחרת להחזיר את מיטב מהמחנה שלה - 7-8 שעות נהיגה הלוך-חזור. אז הייתי חייב את השינה. לא קיבלתי את השינה שלי.
אנחנו תמיד מוכנים לאפשרות שליעם תחזור לב"ח אבל דווקא לפני הסופשבוע הזה היה לנו חשוב מאד שכולם יהיהו בבית כשמיטב חוזרת - לפחות ללילה אחד. טוב, קיצורו של דבר זה שאפאחד לא ישן בחמישי בלילה.
ששי: ברקים
נסעתי והבאתי את מיטב. הגענו בזמן שליעם היתה בדיאליזה. רייצ'ל ומיטב הלכו להחזיר אותה בסביבות 5 אחה"צ. הרוג אחרי לילה בלי שינה ויום שלם של נהיגה, נשכבתי לנוח כי מי יודע איזה לילה עוד לפנינו. ופתאום הגיעה סופת ברקים רצינית (כמו שקורה פה המון בקיץ) ונותקה אספקת החשמל. התחלנו להריץ טלפונים. כן להחזיר את ליעם הביתה או לא? יש מכשירי חמצן ומוניטורים בבית ויש את הטי-פי-אן שצורך קירור. את חוסר הנוחות ללא מזגן היינו מוכנים לסבול. חברת החשמל העריכה שהחשמל יחזור עד 8 ומשהו. אחרי זה הם שינו ל-9. אחרי זה לחצות. ואנחנו כל הזמן: ללכת מפה להורים של רייצ'ל או להשאר? מצד אחד, זה לא רחוק ולא נורא מסובך. מצד שני, ליעם ישנה בנוחות אחרי הדיאליזה ואחרי הלילה הקודם חששנו שזה יכניס אותה ללחץ שימשך כל הלילה. אז הנה לכם. אחרי משהו כמו 36 שעות ללא שינה ועם צרחות ומה לא, פתאום כל הלחץ הזה כתוצאה מהפסקת החשמל. פשוט טירוף.
בסופו של דבר החשמל חזר בין 10:30-11. נשמנו לרווחה ושמנו ראש. הלילה היה שקט.
עננים שחורים מאד באופק?
הדבר שהכי בולט בשבועיים האחרונים זה שצחוק נעשה יותר ויותר נדיר. ליעם כבר כמעט ולא צוחקת. נראית תחת סבל יותר ויותר. האם היא מתחילה להסגר?
מחנה
אז כאמור הבאתי את מיטה מהמחנה, ששוכן בהרי האפאלאצ'ים של צפון קרולינה. מקום מדהים ביופיו. אני אף פעם לא מצליח להשביע את העיניים מהיופי שמסביב: הרים, מצוקים, יערות סמיכים, נחלים, מפלים, עמקים ירוקים בלב ההרים, בתים ועיירות ונוף כפרי שמתאים לכל הפסטורליה.
זו שנה חמישית של מיטב במחנה הספציפי הזה. למי שזוכר את מחנות התנועה שלנו, זה משהו אחר לגמרי. הילדים מחולקים פחות או יותר לפי קבוצות גילאים לבקתות פרימיטיביות כאלו בלי מזגן ובלי נוחיות אבל עם חשמל ומים ושירותים. יש הרבה פעילויות: מלאכת יד, עבודה בחווה (הם מגדלים את הירקות לבד; אוספים בייצים לבד; חולבים את העזים באופן סמלי, וכו'), שחיה, רכיבה על סוסים, טיולים בחיק הטבע, מחנאות, חץ וקשת, עבודה בתחנת הקמח (הם מייצרים קמח בעצמם), וכו' וכו' וכו'. השארתי בחוץ מיליון פעילויות אחרות. כל שנה היא משתפת בקתה עם ילדות חדשות שמעולם לא פגשה לפני כן. וכולם לומדים להסתדר ואף להתידד.
אבל המבדיל הכי גדול בין המחנות שלנו לזה היא האווירה. אין קנאים נגד רומאים; אין שבטי אדם קדמון בקרב לחיים-ולמוות אחד נגד השני; אין מכות; אין גניבות; אין שמירה בלילה. אין אווירת מצואיזם ואלימות ופחד (יא אללה, איך שנאתי את המחנות הדפוקים שלנו). יש ידידות ושלום והדגשה על שמירת הטבע וכיבוד הזולת והסביבה והכרה של עמי העולם (הרבה מהחונכים באים מרחבי העולם). אני תמיד אוהב לבקר שם לא רק ע"מ לגמוע מהנוף המשכר אלא גם לקבל מנות הגונות של ידידות ואחווה הדדית ודרך ארץ שכולנו צריכים יותר מהן.
מסלול אופניים
כל רוכב אופניים מכיר את זה: גם כשאתה רוכב על מסלול סלול אספלט או בטון אתה עדיין צריך להיות ער לכל דבר קטן: אבנים, מהמורות, בורות, בקבוק שבור, אצטורבלים וענפים שנפלו שצריך לעקוף, פסי רכבת, מעבר מהמדרכה לכביש, רכב שמופיע פתאום, וכו' וכו' וכו'. כל דבר קטן כזה מצריך את מלוא תשומת הלב מרוכב האופניים . לעומת זה, שכשאנחנו נוהגים באוטו אנחנו בכלל לא מודעים לדברים אילו. הם זניחים לגמרי
זה מזכיר לי קצת את הבלוג. אנחנו שמטפלים בליעם ביומיום הם רוכבי האופניים. מכשולים חדשים צצים לנו כל כמה מטרים. לא משנה כמה מהמסלול כבר עברת אתה לא יכול לחזות מה יהיה בקטע הבא. הקורא בבית הוא הנהג באוטו. אין לו דרך לראות ולחוש את כל המהמורות שאנחנו צריכים לעקוף או לעבוד דרכם.
אחיות
אז כן, יש לנו שירות אחיות פרטי בבית. אבל זה ממש לא פשוט משום בחינה:
- צריך לאמן כל אחות פוטנציאלית בצרכים האישיים של ליעם, בכמויות, במינונים, בשעות, באיפה כל דבר בבית.
- ואחרי שאחות כזו מוכשרת בדברים הללו, רק אז אתה יכול לראות אם היא מתאימה לליעם ולמשפחה. למרות ש"כימיה" היא לא דרישה, זה הרבה יותר קל אם היא קיימת. מה זה כימיה? לחוש מתי ליעם באמת בכאבים ומתי היא רוצה לשנות תנוחה או שיקראו לה ספר או לצאת החוצה. לחוש מתי רייצ'ל סחוטה מידי וצריכה עזרה.
- במקרה הטוב נמצאות אחיות כאלו. במקרה הרע אתה מגלה אחות שחשבת שהיא טובה ועושה טעויות שיכולות להיות קריטיות עבור ליעם.
- אז אם אכן אנחנו במקרה הטוב, אזי אתה רוצה את האחיות האילו כמה שיותר. אבל גם זה לא פשוט. רוב האחיות עובדות שכמה עבודות. קשה למצוא מישהי שתמיד תהיה זמינה. אבל זה רק חלק קטן מהענין. יש כמה תתי-סיבוכים :
* אנחנו זכאים לככה-וככה שעות בחודש. אם אתה לא משתמש בהן אתה מאבד אותן. למשל, אם ליעם בבית חולים. ואז תמיד קשה להתחיל מחדש גם מבחינת הזכאות וגם מבחינת החברה המפסקת שכבר שולחת את האחיות המוכשרות אלינו ספציפית לעבודות אחרות.
* החברה המספקת עושה מה שטוב לה, לא מה שטוב לצרכן בבית. גם האחיות עצמן זקוקות לפרנסה ולא יכולות לשבת ולחכות לליעם שתצא מהב"ח. או שהן בעבודה אחרת ולא זמינות או שהן בחופש או משהו.
מכל זה יותא שקשה מאד למצוא גם אחיות טובות וגם שיהיו זמינות בזמנים שאנחנו צריכים אותן. לדוגמה, בשבוע האחרון העסקנו אחות בשעות הלילה, למרות שכמעט לא היינו צריכים אותה - רק ע"מ לא לאבד את הזכאות. היום העסקנו אחות שאנחנו כבר מכירים ולא סומכים עליה (ולפיכך לא נותנים לה לעשות את הדברים הרגישים) - שוב, בעיקר ע"מ לא לאבד את הזכאות.
י
התגברות האנחות. קצת חום אבל לא נורא. האנחות מטרידות - לפחות אותי (רייצ'ל ממשיכה הכל כרגיל). ממש לפני שיצאה לדיאליזה גילינו על אמת היד שלה עקיצה גדולה. האם זה מה שמשגע אותה? כנראה שחטפה כשישבה על המרפסת. היא הלא מנומנמת-ישנה על המרפסת ובכל מקרה גם אם היא ערה היא לא מודעת לזבובים ולא מגרשת אותם. בדיאליזה היא היתה שקטה, אבל בחזרה מדיאליזה הכל התחדש.
חמישי: התבהרות, התעננות, השחרה
עדיין בבית. היום דווקא נרגעו הכאבים קצת. ליעם היתה די שקטה. אבל באיזשהו שלב לחץ הדם צנח, וקצב הנשימה של ליעם ירד לפעמיים בדקה. פעמיים בדקה!!! יותר מאוחר כל המספרים השתפרו בעזרת קפאין וכו'. ליעם חזרה לדבר - בקטן. רייצ'ל סיפרה שהיא אפילו צחקה צחוק קטן במשך היום.
הבטן שלה מקרקרת נורא וזה משגע אותה.
אבל חמישי בלילה היה לילה קשה מאד לכולנו. ליעם צרחה - אולי מכאבים, אולי מגירודים, אולי מעצבים, ואולי ממשהו אחר. לך דע. זה נמשך עד 3 בבוקר. אז רייצ'ל ואחות הלילה סיממו אותה חזק והיא נרדמה.
אבל זה לא כל הסיפור של חמישי בלילה. אני הייתי מיועד לנהוג למחרת להחזיר את מיטב מהמחנה שלה - 7-8 שעות נהיגה הלוך-חזור. אז הייתי חייב את השינה. לא קיבלתי את השינה שלי.
אנחנו תמיד מוכנים לאפשרות שליעם תחזור לב"ח אבל דווקא לפני הסופשבוע הזה היה לנו חשוב מאד שכולם יהיהו בבית כשמיטב חוזרת - לפחות ללילה אחד. טוב, קיצורו של דבר זה שאפאחד לא ישן בחמישי בלילה.
ששי: ברקים
נסעתי והבאתי את מיטב. הגענו בזמן שליעם היתה בדיאליזה. רייצ'ל ומיטב הלכו להחזיר אותה בסביבות 5 אחה"צ. הרוג אחרי לילה בלי שינה ויום שלם של נהיגה, נשכבתי לנוח כי מי יודע איזה לילה עוד לפנינו. ופתאום הגיעה סופת ברקים רצינית (כמו שקורה פה המון בקיץ) ונותקה אספקת החשמל. התחלנו להריץ טלפונים. כן להחזיר את ליעם הביתה או לא? יש מכשירי חמצן ומוניטורים בבית ויש את הטי-פי-אן שצורך קירור. את חוסר הנוחות ללא מזגן היינו מוכנים לסבול. חברת החשמל העריכה שהחשמל יחזור עד 8 ומשהו. אחרי זה הם שינו ל-9. אחרי זה לחצות. ואנחנו כל הזמן: ללכת מפה להורים של רייצ'ל או להשאר? מצד אחד, זה לא רחוק ולא נורא מסובך. מצד שני, ליעם ישנה בנוחות אחרי הדיאליזה ואחרי הלילה הקודם חששנו שזה יכניס אותה ללחץ שימשך כל הלילה. אז הנה לכם. אחרי משהו כמו 36 שעות ללא שינה ועם צרחות ומה לא, פתאום כל הלחץ הזה כתוצאה מהפסקת החשמל. פשוט טירוף.
בסופו של דבר החשמל חזר בין 10:30-11. נשמנו לרווחה ושמנו ראש. הלילה היה שקט.
עננים שחורים מאד באופק?
הדבר שהכי בולט בשבועיים האחרונים זה שצחוק נעשה יותר ויותר נדיר. ליעם כבר כמעט ולא צוחקת. נראית תחת סבל יותר ויותר. האם היא מתחילה להסגר?
מחנה
אז כאמור הבאתי את מיטה מהמחנה, ששוכן בהרי האפאלאצ'ים של צפון קרולינה. מקום מדהים ביופיו. אני אף פעם לא מצליח להשביע את העיניים מהיופי שמסביב: הרים, מצוקים, יערות סמיכים, נחלים, מפלים, עמקים ירוקים בלב ההרים, בתים ועיירות ונוף כפרי שמתאים לכל הפסטורליה.
זו שנה חמישית של מיטב במחנה הספציפי הזה. למי שזוכר את מחנות התנועה שלנו, זה משהו אחר לגמרי. הילדים מחולקים פחות או יותר לפי קבוצות גילאים לבקתות פרימיטיביות כאלו בלי מזגן ובלי נוחיות אבל עם חשמל ומים ושירותים. יש הרבה פעילויות: מלאכת יד, עבודה בחווה (הם מגדלים את הירקות לבד; אוספים בייצים לבד; חולבים את העזים באופן סמלי, וכו'), שחיה, רכיבה על סוסים, טיולים בחיק הטבע, מחנאות, חץ וקשת, עבודה בתחנת הקמח (הם מייצרים קמח בעצמם), וכו' וכו' וכו'. השארתי בחוץ מיליון פעילויות אחרות. כל שנה היא משתפת בקתה עם ילדות חדשות שמעולם לא פגשה לפני כן. וכולם לומדים להסתדר ואף להתידד.
אבל המבדיל הכי גדול בין המחנות שלנו לזה היא האווירה. אין קנאים נגד רומאים; אין שבטי אדם קדמון בקרב לחיים-ולמוות אחד נגד השני; אין מכות; אין גניבות; אין שמירה בלילה. אין אווירת מצואיזם ואלימות ופחד (יא אללה, איך שנאתי את המחנות הדפוקים שלנו). יש ידידות ושלום והדגשה על שמירת הטבע וכיבוד הזולת והסביבה והכרה של עמי העולם (הרבה מהחונכים באים מרחבי העולם). אני תמיד אוהב לבקר שם לא רק ע"מ לגמוע מהנוף המשכר אלא גם לקבל מנות הגונות של ידידות ואחווה הדדית ודרך ארץ שכולנו צריכים יותר מהן.
מסלול אופניים
כל רוכב אופניים מכיר את זה: גם כשאתה רוכב על מסלול סלול אספלט או בטון אתה עדיין צריך להיות ער לכל דבר קטן: אבנים, מהמורות, בורות, בקבוק שבור, אצטורבלים וענפים שנפלו שצריך לעקוף, פסי רכבת, מעבר מהמדרכה לכביש, רכב שמופיע פתאום, וכו' וכו' וכו'. כל דבר קטן כזה מצריך את מלוא תשומת הלב מרוכב האופניים . לעומת זה, שכשאנחנו נוהגים באוטו אנחנו בכלל לא מודעים לדברים אילו. הם זניחים לגמרי
זה מזכיר לי קצת את הבלוג. אנחנו שמטפלים בליעם ביומיום הם רוכבי האופניים. מכשולים חדשים צצים לנו כל כמה מטרים. לא משנה כמה מהמסלול כבר עברת אתה לא יכול לחזות מה יהיה בקטע הבא. הקורא בבית הוא הנהג באוטו. אין לו דרך לראות ולחוש את כל המהמורות שאנחנו צריכים לעקוף או לעבוד דרכם.
אחיות
אז כן, יש לנו שירות אחיות פרטי בבית. אבל זה ממש לא פשוט משום בחינה:
- צריך לאמן כל אחות פוטנציאלית בצרכים האישיים של ליעם, בכמויות, במינונים, בשעות, באיפה כל דבר בבית.
- ואחרי שאחות כזו מוכשרת בדברים הללו, רק אז אתה יכול לראות אם היא מתאימה לליעם ולמשפחה. למרות ש"כימיה" היא לא דרישה, זה הרבה יותר קל אם היא קיימת. מה זה כימיה? לחוש מתי ליעם באמת בכאבים ומתי היא רוצה לשנות תנוחה או שיקראו לה ספר או לצאת החוצה. לחוש מתי רייצ'ל סחוטה מידי וצריכה עזרה.
- במקרה הטוב נמצאות אחיות כאלו. במקרה הרע אתה מגלה אחות שחשבת שהיא טובה ועושה טעויות שיכולות להיות קריטיות עבור ליעם.
- אז אם אכן אנחנו במקרה הטוב, אזי אתה רוצה את האחיות האילו כמה שיותר. אבל גם זה לא פשוט. רוב האחיות עובדות שכמה עבודות. קשה למצוא מישהי שתמיד תהיה זמינה. אבל זה רק חלק קטן מהענין. יש כמה תתי-סיבוכים :
* אנחנו זכאים לככה-וככה שעות בחודש. אם אתה לא משתמש בהן אתה מאבד אותן. למשל, אם ליעם בבית חולים. ואז תמיד קשה להתחיל מחדש גם מבחינת הזכאות וגם מבחינת החברה המפסקת שכבר שולחת את האחיות המוכשרות אלינו ספציפית לעבודות אחרות.
* החברה המספקת עושה מה שטוב לה, לא מה שטוב לצרכן בבית. גם האחיות עצמן זקוקות לפרנסה ולא יכולות לשבת ולחכות לליעם שתצא מהב"ח. או שהן בעבודה אחרת ולא זמינות או שהן בחופש או משהו.
מכל זה יותא שקשה מאד למצוא גם אחיות טובות וגם שיהיו זמינות בזמנים שאנחנו צריכים אותן. לדוגמה, בשבוע האחרון העסקנו אחות בשעות הלילה, למרות שכמעט לא היינו צריכים אותה - רק ע"מ לא לאבד את הזכאות. היום העסקנו אחות שאנחנו כבר מכירים ולא סומכים עליה (ולפיכך לא נותנים לה לעשות את הדברים הרגישים) - שוב, בעיקר ע"מ לא לאבד את הזכאות.
י
No comments:
Post a Comment