בכללי:
יבין נא הקורא שכל מה שכתוב בבלוג בקשר לליעם מתייחס בעיקר לעבר. לא לרגע זה ולא למחר ולא באופן כללי. רק לתקופה שאני כותב עליה. לפעמים דברים משתנים מרגע לרגע. ואחרי שכל זה נאמר אני הולך לסתור את זה קצת: בתקופה האחרונה ליעם ישנה הרבה עו צועקת מכאבים הרבה. אין הרבה באמצע. כפי שתקראי בהמשך, יש פה ושם ביצבוצים, אבל באופן כללי נראה כאילו היא במן פאזה אחרת כזו.
ראשון בלילה-שני מוקדם בבוקר:
צעקות וצריחות כאלו עוד לא שמענו. כואב לה. לא ברור איפה ולמה. היא בסבל נוראי ואין דרך לעזור לה מלבד לתת משככי כאבים שלפעמים עובדים ולפעמים לא.
ושוב המלים שלי עלובות מידי. אין בהן כדי לתאר את הסבל שהיא עוברת. איזה ערך יש בקטע הקטן הזה ע"מ לתאר את הסבל הבלתי יתואר ובלתי ישוער שהיא עוברת? ואין ממש מה להוסיף. אין מלים - חוץ מלנסות להרגיע את ליעמי שלי. וגם אז אני מרגיש עלוב. אני מרגיש כאילו היא חושבת "אבא, עוף מפה....אתה בכלל לא יודע מה אני עוברת". אבל כמובן היא לא ממש מדברת חוץ מ"אמא" ו"אבא"
No, No, No, OOOWWWW, OOOOWWWW
שני: מעונן חלקית
חוסר נוחיות מהול בזמנים של שקט.
שלישי: ביצבוץ
לליעם היה יום מצוין היום, ככה סיפרו לי. נסעה בכסא גלגלים - אפילו ניסתה לנהוג. חייכה כולם. קישקשה. לא יאומן ממש!!! עד שהגעתי הביתה היא כבר נחלשה.
שלישי בלילה: תפנית של 180 מעלות
אאאאוווווווו אאאאאאוווווווו אאאאאאוווווווו כל הלילה כמעט.
רביעי:
ישנה הרבה. פה ושם אאאאווו אאאווווו אבל לא יותר מידי רציני. אחרי דיאליזה היתה מאד שקטה וישנונית.
אני מסכם פה כל יום בכמה שורות ממש לא מייצגות. ושוב אני מתנצל בפני הקורא המסור. אני לא כותב מספיק טוב ע"מ לתאר את מה שעובר פה במשך 1440 דקות היממה. ולמה דקות ולא שעות? כי לפעמים דברים משתנים ממש תוך דקות בצורה חדה מאד. הדרך היחידה להבין את מה שקורה פה היא לחוש כל רגע.
הפרדת רשויות
אנשים מכל גווני הקשת כותבים ומשבחים את הכתיבה בבלוג, ובאותה נשימה מזכירים כמובן כמה מצערות הנסיבות. אז תודה לכל המשבחים. אבל בואו נעשה הפרדה. הכתיבה שלי היא מה שהיא לא בזכות המקרה הזה. זה רק נתן במה לדברים לעלות לפומבי. וצריך לזכור שמעבר לכל המלים האילו שבעיקר באות לידע (לא להצחיק ולא להרשים), יש ילדה חולה מאד וסובלת המון. ומשפחה שנאבקת כל רגע.
אין לטעות בפוסטים שהם יותר "קלילים" או אילו שמלאים במונחים רפואיים ושרברבויות למיניהן. כמובן שיש ימים פחות רעים, אבל בגדול כל הבלוג הזה הוא תוצאה של... - טוב נו, לא צריך לפרט שוב, נה? והאמת היא שאני לפעמים מרגיש קצת אשם כשאני כותב יותר בקלילות. לא בגלל שאני פתאום מתבדח בזמן שיש את כל הבלגן (אנחנו אנשים חיוביים ותמיד נמשיך להתבדח. זה מי שאנחנו וזו גם ליעם.) לא, זו לא הסיבה. הסיבה האמיתית היא שהבלוג הזה הוא לא רק במה להתבטאות אלא גם חלון לחיים שלנו. ופוסטים קלילים יותר אולי נותן רושם מוטעה. אבל אולי בעצם לא. כי אנחנו גם אוהבים לצחוק והנות ולאכול ולארח - גם כשבחדר השכן יש אנחות וצריך משככי כאבים. זה החיים שלנו ואנחנו לא מפסיקים לחיות אותם. אז שוב אני מצטער ומתנצל אבל הקורא צריך לשפוט בעצמו, בלי שיהיו לו הכלים לכך, מה קליל ומייצג את מצב הרוח הנוכחי שלנו - שמשתנה בהתאם למצבה של ליעם - ומה קליל למרות שבמצב חרא.
קוראים שואלים
אחיות ב'
כשיש אחות בבית כזה קטן ובחלל עוד יותר בחדר הצפוף מציוד רפואי של ליעם, זה מוזר כזה. יש עוד מישהו בבית שלא ממש שייך לבית. אי אפשר להסתובב בתחתונים. אני לא רק מתכוון לתחתונים עצמם אלא משתמש במשפט כמשל לזה שאתה לא ממש מרגיש בבית אפילו בתוך הבית שלך. אתה בא הביתה הרוג מיום עמוס וכל מה שאתה רוצה זה להשכב ע"י ליעם כדי לבלות קצת זמן ביחד - גם אם היא ישנה או מתלוננת. אבל יש אחות בחדר וכל משפט שני שאתה מוציא מקבל תגובה כאילו דיברת איתה.
יש אחיות שקטות ויעילות ויש רועשות ויעילות ויש שקטות ופחות יעילות וכו' וכו'. יש אחות אחת שלא סותמת את הפה שלה ומדברת בקול רם - כמעט צועקת - גם כשהיא שני ס"מ מהפרצוף של ליעם. לא משנה לי אם היא אחות טובה או לא. בא לי למחוץ אותה כמו זבוב על הקיר. אגב, אם אחות בבית פרטי לא חשה את הלך הרוח בבית ומתנהגת בהתאם, היא לא אחות טובה. נקודה. לא משנה כמה היא מקצועית מבחינה רפואית.
ומה עם ליעם שמתעוררת מכאבים ואחרי זה שינה ופתאום מוצאת מישהו שהיא לא מכירה מול הפנים שלה ומתעסקת והופכת אותה ומפשיטה אותה ו..... אותה וכו' וכו וכו'?
י
יבין נא הקורא שכל מה שכתוב בבלוג בקשר לליעם מתייחס בעיקר לעבר. לא לרגע זה ולא למחר ולא באופן כללי. רק לתקופה שאני כותב עליה. לפעמים דברים משתנים מרגע לרגע. ואחרי שכל זה נאמר אני הולך לסתור את זה קצת: בתקופה האחרונה ליעם ישנה הרבה עו צועקת מכאבים הרבה. אין הרבה באמצע. כפי שתקראי בהמשך, יש פה ושם ביצבוצים, אבל באופן כללי נראה כאילו היא במן פאזה אחרת כזו.
ראשון בלילה-שני מוקדם בבוקר:
צעקות וצריחות כאלו עוד לא שמענו. כואב לה. לא ברור איפה ולמה. היא בסבל נוראי ואין דרך לעזור לה מלבד לתת משככי כאבים שלפעמים עובדים ולפעמים לא.
ושוב המלים שלי עלובות מידי. אין בהן כדי לתאר את הסבל שהיא עוברת. איזה ערך יש בקטע הקטן הזה ע"מ לתאר את הסבל הבלתי יתואר ובלתי ישוער שהיא עוברת? ואין ממש מה להוסיף. אין מלים - חוץ מלנסות להרגיע את ליעמי שלי. וגם אז אני מרגיש עלוב. אני מרגיש כאילו היא חושבת "אבא, עוף מפה....אתה בכלל לא יודע מה אני עוברת". אבל כמובן היא לא ממש מדברת חוץ מ"אמא" ו"אבא"
No, No, No, OOOWWWW, OOOOWWWW
שני: מעונן חלקית
חוסר נוחיות מהול בזמנים של שקט.
שלישי: ביצבוץ
לליעם היה יום מצוין היום, ככה סיפרו לי. נסעה בכסא גלגלים - אפילו ניסתה לנהוג. חייכה כולם. קישקשה. לא יאומן ממש!!! עד שהגעתי הביתה היא כבר נחלשה.
שלישי בלילה: תפנית של 180 מעלות
אאאאוווווווו אאאאאאוווווווו אאאאאאוווווווו כל הלילה כמעט.
רביעי:
ישנה הרבה. פה ושם אאאאווו אאאווווו אבל לא יותר מידי רציני. אחרי דיאליזה היתה מאד שקטה וישנונית.
אני מסכם פה כל יום בכמה שורות ממש לא מייצגות. ושוב אני מתנצל בפני הקורא המסור. אני לא כותב מספיק טוב ע"מ לתאר את מה שעובר פה במשך 1440 דקות היממה. ולמה דקות ולא שעות? כי לפעמים דברים משתנים ממש תוך דקות בצורה חדה מאד. הדרך היחידה להבין את מה שקורה פה היא לחוש כל רגע.
הפרדת רשויות
אנשים מכל גווני הקשת כותבים ומשבחים את הכתיבה בבלוג, ובאותה נשימה מזכירים כמובן כמה מצערות הנסיבות. אז תודה לכל המשבחים. אבל בואו נעשה הפרדה. הכתיבה שלי היא מה שהיא לא בזכות המקרה הזה. זה רק נתן במה לדברים לעלות לפומבי. וצריך לזכור שמעבר לכל המלים האילו שבעיקר באות לידע (לא להצחיק ולא להרשים), יש ילדה חולה מאד וסובלת המון. ומשפחה שנאבקת כל רגע.
אין לטעות בפוסטים שהם יותר "קלילים" או אילו שמלאים במונחים רפואיים ושרברבויות למיניהן. כמובן שיש ימים פחות רעים, אבל בגדול כל הבלוג הזה הוא תוצאה של... - טוב נו, לא צריך לפרט שוב, נה? והאמת היא שאני לפעמים מרגיש קצת אשם כשאני כותב יותר בקלילות. לא בגלל שאני פתאום מתבדח בזמן שיש את כל הבלגן (אנחנו אנשים חיוביים ותמיד נמשיך להתבדח. זה מי שאנחנו וזו גם ליעם.) לא, זו לא הסיבה. הסיבה האמיתית היא שהבלוג הזה הוא לא רק במה להתבטאות אלא גם חלון לחיים שלנו. ופוסטים קלילים יותר אולי נותן רושם מוטעה. אבל אולי בעצם לא. כי אנחנו גם אוהבים לצחוק והנות ולאכול ולארח - גם כשבחדר השכן יש אנחות וצריך משככי כאבים. זה החיים שלנו ואנחנו לא מפסיקים לחיות אותם. אז שוב אני מצטער ומתנצל אבל הקורא צריך לשפוט בעצמו, בלי שיהיו לו הכלים לכך, מה קליל ומייצג את מצב הרוח הנוכחי שלנו - שמשתנה בהתאם למצבה של ליעם - ומה קליל למרות שבמצב חרא.
קוראים שואלים
איך אתם מתארגנים עם האחיות? אחת לילה ואחת במשך היום?
לא. יש לנו הקצאה של ככה-וככה שעות בשבוע. אם אי אפשר לארגן אחות לשעות היום אז רייצ'ל מנסה לקחת אחת ללילה בעיקר ע"מ לא לאבד את הזכאות. כי אם לא משתמשים במה שמוקצה אז בפעם הבאה הם מקצצים (לדוגמה, אם ליעם נכנסת לבית חולים - דהיינו אנחנו לא משתמשים בשירות האחיות - אז צריך להתחיל את כל המלחמה מחדש גם אם הרשות המשלמת וגם עם שירות האחיות. כאב ראש אמיתי.) לכן כשנותנים, לוקחים, לא משנה אם צריכים או לא.
האם המצאות האחות בלילה נותנת לכם אפשרות לישון קצת?
לא. קודם כל היתה אחות בלילה רק שבוע אחד בינתיים. שנית כל ובעצם קודם כל, אנחנו ישנים או לא ישנים בלילה ע"פ ליעם. הבית קטן ושומעים הכל - בייחוד כשהיא צורחת. מעבר לזה, אחות היא עזרה טכנית: נותנת תרופות, הופכת, מנקה, מחליפה, וכו'. אחות היא לא אמא או אבא. אחיות טובות חשות מתי שליעם באמת בכאבים ומתי משהו אחר נחוץ: ספר, טלוויזיה, יציאה למרפסת - וכל אחד מהדברים האילו הם עזרה יותר גדולה מכל הדברים הטכנים שהזכרתי. אבל מפה ועד להיות תחליף לאמא ותמיכה חמה ואוהבת המרחק גדול. וליעם הלא המלכה של "להרגיש מה קורה פה". אי אפשר לעבוד עליה.אחיות ב'
כשיש אחות בבית כזה קטן ובחלל עוד יותר בחדר הצפוף מציוד רפואי של ליעם, זה מוזר כזה. יש עוד מישהו בבית שלא ממש שייך לבית. אי אפשר להסתובב בתחתונים. אני לא רק מתכוון לתחתונים עצמם אלא משתמש במשפט כמשל לזה שאתה לא ממש מרגיש בבית אפילו בתוך הבית שלך. אתה בא הביתה הרוג מיום עמוס וכל מה שאתה רוצה זה להשכב ע"י ליעם כדי לבלות קצת זמן ביחד - גם אם היא ישנה או מתלוננת. אבל יש אחות בחדר וכל משפט שני שאתה מוציא מקבל תגובה כאילו דיברת איתה.
יש אחיות שקטות ויעילות ויש רועשות ויעילות ויש שקטות ופחות יעילות וכו' וכו'. יש אחות אחת שלא סותמת את הפה שלה ומדברת בקול רם - כמעט צועקת - גם כשהיא שני ס"מ מהפרצוף של ליעם. לא משנה לי אם היא אחות טובה או לא. בא לי למחוץ אותה כמו זבוב על הקיר. אגב, אם אחות בבית פרטי לא חשה את הלך הרוח בבית ומתנהגת בהתאם, היא לא אחות טובה. נקודה. לא משנה כמה היא מקצועית מבחינה רפואית.
ומה עם ליעם שמתעוררת מכאבים ואחרי זה שינה ופתאום מוצאת מישהו שהיא לא מכירה מול הפנים שלה ומתעסקת והופכת אותה ומפשיטה אותה ו..... אותה וכו' וכו וכו'?
י
No comments:
Post a Comment