בתחנה בבאר שבע

ליעם "ישנה" קרוב לשבועיים.  זה התחיל עם תרופה חדשה שנתנו לה  במינון חזק מידי - בדיעבד אנחנו יודעים.  למרות שהורידו את המינון וניסו ככה וניסו אחרת, היא המשיכה לישון.  בד"כ כשהיא ישנה אז דופק הלב שלה די נורמלי.  אבל הפעם הוא גבוה כבר הרבה זמן. יש פעמים שהוא מגיע ל-175 (פעימות בדקה).  זה המון.  שמתי את האוזן על החזה שלה לפני יומיים.  זה נשמע כמו רובה חצי-אוטומטי בפעולה רצופה.  דוגמה לא טובה.  נשמע כמו מתופף שומר על קצב.  עוד דוגמה רעה.  נשמע כמו רכבת. כן,  רכבת. 
וצ'יף צ'יף צ'ף
הקטר נשף
ותיק תיק תק
הגלגל דפק
ואז הרופאים
זה לזה אמרו
משהו לא תקין פה
אעפס משהו.

ועדיין לא ברור.  מה שכן, לפני יומיים זיהו אצלה דלקת סינוסים.  זה כמובן הוסיף שמן למדורה.  אז קשה כרגע לתת תמונת מצב כי דברים במגמת שינוי - מקווים שלטובה, אבל לך דע.
יש עוד מיליון דברים קטנים שבין לבין.  תרופות ורופאים ומיספרים שמ3ספרים הרבה סיפורים (שלא באו מספרים שסופקו ע"י ספסרים לא ממוספרים).  אבל הגביע העולמי פה ולמי יש זמן?

ואפרופו הגביע העולמי
אני נהנה מכל משחק, אבל לא אכחיש שמאד אשמח כשהטורניר ייגמר.  אני משתדל לראות את כל המשחקים (שמשוחקים כשאני בעבודה), ולעבוד, ולהיות בבי"ח, ולשמור על כושר, ולהיות אבא למיטב.  זה פשוט טירוף.  אבל ככה זה כשמכורים.  אני צופה בחלק מהשידורים חי וחלק ע"ג המחשב וחלק בבית של חבר (שבעצמו נמצא שם והשאיר לי מפתח) שיש לו מכשיר הקלטה דיגיטלי וחלק מאיזה באר.  אני גאה ביצירתיות שלי ובדבקות במטרה ומודה לבוס שלא שם קצוץ איפה אנחנו.

י

אתמול אמרנו לליעם "שבי קצת בכסא שלך, מותק.  זה יעשה לך טוב."  ובאמת היא קיבלה אותי בחיוך כשהגעתי לב"ח.  עדיין עם עיניים חצי עצומות.  לא מבין מאיפה יש לה את זה מתוך דופק הלב הגבוה והדלקות והתרופות המרדימות.  אבל מה שיותר חשוב זה שהמיטה שלה היתה פנויה בשבילנו לראות גולף בשקט.  י