אני מסתכל על המנקה שנכנסה הרגע. כושית שמנה - טוב, זה משפט חצי מיותר. 90% מהכושיות פה שמנות. מבט כבוי, חסר ענין. עם המטלית היא מנקה את איזור הכיור ואח"כ מנקה את המכסה של הפח. ואני חושב רגע, עם אותה מטלית היא ניקתה גם את הפח של החדר הקודם ופיזרה את כל החיידקים משם מסביב לכיור שלנו. באופן דומה היא מנקה בחפיפות מרשימה גם את השירותים (לקח לה שניה וחצי) ואת הרצפה. לא, אל תזוז. אתה בסדר. עוברת בקלילות מדאיגה לממדים שלה בין הכסאות והשולחנות שבחדר. לא שהמשהו הרטוב הזה שהיא מעבירה על הריצפה מחטא או משהו - סתם מרטיב כדי לעשות רושם - אבל אם כבר לעשות רושם אז תגמרי את העבודה. אבל לא. אל מתחת למיטה של ליעם - איפה שעלולים להיות חיידיקים מכל הצנרת והניקוזים שלה - היא לא הגיעה. פחד אלוהים איזה בית גידול לחיידקים הבית חולים הזה. והכל בזכות החפיף.
אני מסתכל על המשחק בין סרביה לגאנה וחושב (על המנקה שמפריעה לי בצפיה): גם אבות-אבותייך כנראה הגיעו משם. עקרונית אני צריך להיות בעד סרביה רק בגלל העובדה הזו. באופן מוזר אני בעד גאנה. קורבנות מסכנים לקולוניאליות וכל זה. טוב, אני לא אקח צד בינתיים. אני בעד זאת שתבקיע ראשונה. ככה יש לי יותר סיכוי לשמוח בסוף. כמו האוהדים של מנצ'סטר יונייטד.
אני מנסה לנתח את המשחק עבור ליעם, אבל היא לא מגיבה. ישנה עמוק עמוק. אתמול היה לה לחץ דם נמוך מידי (כזכור, בד"כ הלחץ דם גבוה מידי) וחום גבוה. לא מאמין שזה היה קשור למשחק של אנגליה נגד ארה"ב כי לא ראיתי את זה פה. אבל ליעם היא ילדה שאוהבת ספורט אז לך דע. נתנו לה תוספת נוזלים אעפס ועכשיו גם הלחץ דם הסתדר וגם חום הגוף שלה (לי עדיין קר ברגליים, אבל זה רק בגלל שאני וילנסקי וככה גידלו אותי). אבל היא עדיין ישנה המון. באמת, עד המשחק הזה של גאנה-סרביה כל המשחקים היו די משעממים ולא היתה סיבה להתעורר. אבל היי, ליעם, בכל זאת, זה הגביע העולמי. טוב יאללה, שתישן.
בלילה שנינו ישנו חזק. באו לעשות לה צילום רנטגן בחדר, באו לנקז אותה כמה פעמים. כל פעם היו אנשים בחדר והדליקו את האור. כלום. ישנתי כמו כמו אבן שאין אף עקרב שמדגדג אותה בבטן מתחתיה. דרך החלון האטום אני שומע את הטרקטור עם המקצרה עובד בשדה האספסת כל הלילה. בטח כמה כושים גם-לא-הכי-רזים או אולי מכסיקנים רזים מאד עובדים על איזה כביש דורש תיקון או קו מים שבור. אבל גם הרעש הזה לא מצליח להשאיר אותי ער. לפחות הם מבריחים את התנים. אני שונא את יללות התנים בלילה. מוזר שדווקא פה, עם כל ההמולה, אני ישן כ"כ חזק. בבית אני תמיד קופץ מכל תן שמנסה לדגדג את אצבעות רגלי.
ליעם, ליעם, תתעוררי מותק. יש לנו משחק טוב. כלום. ישנה. אני מנסה להסביר לה שרק בגלל שכל המשחקים עד כה היו משעממים זה לא אומר שגם השאר יהיו כאלו. אבל היא לא מקשיבה לי. מחר בבוקר יש הולנד-דנמרק ולי לא נשארה אף סבתא או דודה להרוג. בצבא, כל פעם שנודע שנשארים שבת, אחד החבר'ה תמיד "הרג" מישהו מהמשפחה שלו כדי שיתנו לו לצאת. תמיד התפלאנו איך לקיבוצניק אשכנזי יש משפחה כ"כ גדולה ולמה דווקא עכשיו כולם מתים בשרשרת. איזה תירוץ אני אתן לבוס כדי שאוכל "לעבוד" מהבית? לא חושב שילדה בבית חולים עם לחץ דם משתנה שלא פותחת עיניים כבר 4-5 ימים זה הסבר מספיק חזק. צריך לחשוב על משהו אחר.
איכסה. מחליא אותי איך כל פרשני הכדורגל מנסים לנתח את "הבעיה של אנגליה" ולמצוא להם פתרון. אני כבר מצאתי פיתרון לבעית המסכנים שעוד מעודדים את אנגליה כל 4 שנים מחדש (או כפי שמאיר אריאל ז"ל אמר: מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להגמל מזה): לתת את אנגליה לאירים או לוולשים. למישהו שיודע להפסיד ולא בונה על הצלחות שלא יגיעו. מישהו כבוי, כמו המנקה הכושית.
הנה כי כן, סגרנו מעגל ובעיקר, המחצית השניה מתחילה.
ד
אני מסתכל על המשחק בין סרביה לגאנה וחושב (על המנקה שמפריעה לי בצפיה): גם אבות-אבותייך כנראה הגיעו משם. עקרונית אני צריך להיות בעד סרביה רק בגלל העובדה הזו. באופן מוזר אני בעד גאנה. קורבנות מסכנים לקולוניאליות וכל זה. טוב, אני לא אקח צד בינתיים. אני בעד זאת שתבקיע ראשונה. ככה יש לי יותר סיכוי לשמוח בסוף. כמו האוהדים של מנצ'סטר יונייטד.
אני מנסה לנתח את המשחק עבור ליעם, אבל היא לא מגיבה. ישנה עמוק עמוק. אתמול היה לה לחץ דם נמוך מידי (כזכור, בד"כ הלחץ דם גבוה מידי) וחום גבוה. לא מאמין שזה היה קשור למשחק של אנגליה נגד ארה"ב כי לא ראיתי את זה פה. אבל ליעם היא ילדה שאוהבת ספורט אז לך דע. נתנו לה תוספת נוזלים אעפס ועכשיו גם הלחץ דם הסתדר וגם חום הגוף שלה (לי עדיין קר ברגליים, אבל זה רק בגלל שאני וילנסקי וככה גידלו אותי). אבל היא עדיין ישנה המון. באמת, עד המשחק הזה של גאנה-סרביה כל המשחקים היו די משעממים ולא היתה סיבה להתעורר. אבל היי, ליעם, בכל זאת, זה הגביע העולמי. טוב יאללה, שתישן.
בלילה שנינו ישנו חזק. באו לעשות לה צילום רנטגן בחדר, באו לנקז אותה כמה פעמים. כל פעם היו אנשים בחדר והדליקו את האור. כלום. ישנתי כמו כמו אבן שאין אף עקרב שמדגדג אותה בבטן מתחתיה. דרך החלון האטום אני שומע את הטרקטור עם המקצרה עובד בשדה האספסת כל הלילה. בטח כמה כושים גם-לא-הכי-רזים או אולי מכסיקנים רזים מאד עובדים על איזה כביש דורש תיקון או קו מים שבור. אבל גם הרעש הזה לא מצליח להשאיר אותי ער. לפחות הם מבריחים את התנים. אני שונא את יללות התנים בלילה. מוזר שדווקא פה, עם כל ההמולה, אני ישן כ"כ חזק. בבית אני תמיד קופץ מכל תן שמנסה לדגדג את אצבעות רגלי.
ליעם, ליעם, תתעוררי מותק. יש לנו משחק טוב. כלום. ישנה. אני מנסה להסביר לה שרק בגלל שכל המשחקים עד כה היו משעממים זה לא אומר שגם השאר יהיו כאלו. אבל היא לא מקשיבה לי. מחר בבוקר יש הולנד-דנמרק ולי לא נשארה אף סבתא או דודה להרוג. בצבא, כל פעם שנודע שנשארים שבת, אחד החבר'ה תמיד "הרג" מישהו מהמשפחה שלו כדי שיתנו לו לצאת. תמיד התפלאנו איך לקיבוצניק אשכנזי יש משפחה כ"כ גדולה ולמה דווקא עכשיו כולם מתים בשרשרת. איזה תירוץ אני אתן לבוס כדי שאוכל "לעבוד" מהבית? לא חושב שילדה בבית חולים עם לחץ דם משתנה שלא פותחת עיניים כבר 4-5 ימים זה הסבר מספיק חזק. צריך לחשוב על משהו אחר.
איכסה. מחליא אותי איך כל פרשני הכדורגל מנסים לנתח את "הבעיה של אנגליה" ולמצוא להם פתרון. אני כבר מצאתי פיתרון לבעית המסכנים שעוד מעודדים את אנגליה כל 4 שנים מחדש (או כפי שמאיר אריאל ז"ל אמר: מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להגמל מזה): לתת את אנגליה לאירים או לוולשים. למישהו שיודע להפסיד ולא בונה על הצלחות שלא יגיעו. מישהו כבוי, כמו המנקה הכושית.
הנה כי כן, סגרנו מעגל ובעיקר, המחצית השניה מתחילה.
ד
No comments:
Post a Comment