הבהרות ופיפיות

הבהרה

למרות שליעם לא במיטבה, חשוב להבהיר שהמצב לא יותר גרוע מהזמנים הגרועים שכבר עברנו.  זה תמיד חרא שהבת שלך נאנקת מכאבים ואי אפשר לעזור.  לעולם לא מתרגלים לזה וטוב שכך.  מצד שני, ברגעים שהיא יוצאת מיזה או שאפשר להסית את דעתה, ליעם מדברת, מיתבדחת, מבקשת לאכול, וכו'.  היא לא דמומה (שזה הכי גרוע).  ומה שאמרתי עדיין שריר:  הרופאים מנסים דברים חדשים.  וכל העבר גם הוא שריר:  עדיין לא מצאו שום תרופה שתעבוד על ליעם בקביעות, כלומר, שכול פעם שיופיעו כאבים היא תקבל אותה והתוצאות יהיו צפויות.  אותה תרופה שעבדה היום במצב א' פיתאום לא תשפיע מחר במצב ב'.  ואולי תחזור להיות יעילה יום אחרי זה.  ולזה היתכוונתי בכותרת "שביר".  המצב שביר.  הוא יכול להישתנות כול רגע מחרא לטוב אבל בעיקר ההפך. ובגלל זה גם "לקחתי תמונה" (מילולית) כשדברים היו טובים. 
אבל חשוב לי להבהיר לקוראים לא ליקרוא את מה שלא נאמר.  כלומר, כשאני נותן כותרת "שביר" ואח"כ כותב "ליעם לא במיטבה....אין מה להוסיף" - זה בדיוק מה שזה.  אין פוה רמז לזה שהיתה הדרדרות או הטבה.

 עיברית

משהו לגבי הכאבים עצמם, אם זה עוד לא ברור:  הזכרנו את הסימפטום ההוא שאין לי כוח לחפש את השם שלו שוב.  ובמלים פשוטות הוא אומר "העצמת כאב בלתי מוסברת באזור הבטן" (אליעזר בן יהודה, אבשלום קור, ואבן שושן כולם בטח רוצים להוציא אותי להורג על השחתת העיברית בצורה נלוזה כזו.  אבל היי, לפחות זכרתי שיש מילה כזו: נלוזה. אחחח, אם היתה לי דקה עם האדונים הניכבדים הללו הייתי משפד אותם על זה שעיברית ('י' שהוספתי בכוונה כי אני שונא את העובדה שאין אותיות תנועה בעיברית) היא שפה דפוקה ושאם כבר חידשו אותה, היו צריכים לחשוב קצת קדימה).  טוב, איפה היינו?  במלים יותר פשוטות זה אומר שכאב, שיתכן שלי ולך זה ירגיש כמו סתם חוסר נוחות שיעבור עוד כמה דקות/שעות, לליעם מרגיש כמו אפנדציט.  הדגש על המילה "יתכן" כי אף אחד באמת לא יודע לא איך זה מרגיש לה ולא איך המוח שלה מתרגם את הכאב.  כי ליעם לא מרמה ולא מתחמנת.  היא אמיתית ושקופה ופשוטה - לא כמו השפה העיברית המסובכת להבנה ולכתיבה.  אין לה תיחכומים או תחבולות כמו לשאר מאיתנו.  נוסף לזה, ליעם כ"כ אוהבת את החיים  ולהראות את זה לכל הסובבים אותה ולחגוג עים כולם את החיים כמו שהם.  לכן כשהיא מתלוננת אז זה על אמת. 

חרב פיפיות
(פששש, אני פשוט מרשים היום בבקיאותי בעיברית ובתנ"ך....מה שמוכיח שמי ששיחק כדורגל בבי"ס - אוכל בשבת).  אבל זה לא רק הכאבים.  כלומר, כשיש לליעם כאבים, זה די חד וחלק.  לא קל, קשה מאוד בעצם, אבל חד וחלק:  מנסים משככי כאבים ואים אילו לא עוזרים נשאר רק לעודד אותה או לנסות להסיח את דעתה או אים שום דבר לא עוזר אז ללכת לבי"ח.  אבל יש מסלול.  לעומת זאת כשהיא מרגישה טוב, אז היא מבקשת לאכול.  אני רעבה, אני רעבה, אני רעבה.  מה אתה עושה?  פה אין מסלול ואין נוסחה.  אים מאכילים אותה אז יש סיכוי לזה שהכאבים יתחדשו או יתגברו.  ואים אתה לא מאכיל אותה אז זה גם סבל בשבילה.  ואנחנו לא מדברים פה על ילדה שלא אוכלת כמה שעות בלילה לפני איזה טיפול רפואי ביום שלמחרת.  מדברים פה על ילדה שלא הכניסה אוכל רציני לפה ולבטן שלה זה כמה חודשים.  רק העובדה שהיא מגלה ענין באוכל זה משהו עצום.  זה מראה על זה שהגוף אומר למוח "אני מוכן לאכול ואני רעב".  אבל האם הגוף (שלה) באמת יודע מה הוא אומר?  ויותר מזה:  סוף כל סוף היא מראה סימני בריאות ומביעה רצון לאכול והנה אנחנו מדכאים אותה ומונעים את זה ממנה.  מצב מסובך מאין כמוהו.  וזה עוד מקום להכיר בגדולה של ליעם שאיכשהו מצליחה לעבור גם את הסבל המנטלי הבלתי ישוער של הימנעות מאוכל.  לגמרי!!!  גנדי ילד על ידה.

עבודה זרה
נו, קיבינימט, איפה החבר'ה המשעממים שלי מהעבודה?  אמרו לי שהולכים לאוכל הודי היום, ע"מ להיפרד מעובד הודי שהוכשר פה ועכשיו חוזר להודו ע"מ לגזול לנו את הפרנסה.  כוסאוחתוק.  והוא בטח מקלל בעצמו מה אנחנו גוררים אותו לאוכל הודי בפרבר של אטלנטה שבעוד יומיים הוא הולך לאכול את הדבר האמיתי. 

שאריות
  אז מה נשאר לנו מכל זה?  ליעם כרגע - רק כרגע, כי דברים משתנים פה במהירות סילונית - ישנונית בהשפעת תרופות חדשות.  כשהיא פותחת עיניים או אפילו עם עיניים עצומות היא מבקשת לאכול.  אבל היות והיא לא ערה ממש אז יותר קל לידחות אותה.  אים היה לי מספיק כסף בחיים לא לעבוד, הייתי אולי כותב בלוג של שעה-שעה מהחיים שלנו בחודשים האחרונים.  זה היה נותן תמונה יותר מדויקת, וכנראה גם יותר משעממת.  אז יש לקורא הנאמן מזל שאין לי מספיק כסף ואני חייב לתמצת.  הנה כי כן, ישבתי לכתוב הבהרה קטנה ויצאה לי מגילה.  (ואים היה לי ה-מ-ו-ן כסף, הייתי מקים פרוייקט לשינוי השפה העיברית. אבל אולי לא, בעצם.  למה לי לבזבז כסף טוב על שפה גרועה?)

   ד