איך, איך היא עושה את זה? שבועות ליעם שוכבת דמומה. לא מדברת, בקושי פותחת עיין, קצב הלב עולה לרמות מסוכנות, הנשימה נעשית רדודה, אם אומעים איזה ציוץ ממנה זה רק אאאאאוווו ו"אני לא מרגישה טוב". קשה להסביר למי שלא מעורב ביומיום איזו הרגשות ומחשבות עוברות בראש בזמנים הגרועים - כשהיא לגמרי לא מגיבה והגוף נותן אותות שליליים. וכשזה נמשך חודשים ורואים מגמה מסוימת. נסתפק בזה שנאמר שהמחשבות וההרגשות הן לא הכי טובות.
אבל משהו השתנה ביומיים האחרונים. הרבה פחות אאאאאאוווווו, יותר שינה, יותר נינוחות. מה שקורה, כבר הסברנו כמה פעמים, זה שכל הזמן מנסים דברים אחרים עם ליעם - ע"מ למצוא משהו שיעבוד בקביעות. גם קביעות זה מושג בע"מ. כי הגוף (או אולי המוח - או אולי שניהם) מתרגל לתרופות מסוימות ומפסיק להתרשם מהן. וכך תרופות שפעם כן עבדו פתאום לא משפיעות. אנחנו מדברים על משככי כאבים מכל מיני סוגים וזנים. נוסף לזה ודי קשור, זה שמאד יתכן שהמוח של ליעם "מתמכר" לסמים מסוימים וצריך כל הזמן "תיגבורת" - ממש כמו מכורים-מכורים, אתה יודע. טוב, איפה היינו? אה כן, היומיים האחרונים. הקיצער, במסגרת בואו-ננסה-עוד-משהו-כי-הכאבים-
Fentanyl patch
והוא כנראה עשה את הטריק - לפחות כרגע. ההתחלה לא היתה קלה. למרות שהכאבים נעלמו די מהר, היא נעשתה מאד מאד ישנונית והמוניטור לנשימה התריע שוב ושוב ושוב "היי, היא לא נושמת מספיק". ואשקר אם אומר שהוא לגמרי הפסיק להתריע (אבל מה אכפת לי לשקר בעצם? מי סופר?). אבל איכשהו מאז דברים התחילו מן להסתדר כזה. ההתחלה היתה גם מוזרה. כי פץאום ברביעי בלילה ליעם עשתה משהו שלא עשתה כבר כמה שבועות: היא ישנה כל הלילה ברצף (למרות שרייצ'ל צריכה לנקז אותה כל 4 שעות). ופתאום נבהלנו מהשקט והיינו צריכים לבדוק אותה שוב ושוב. אבל המוניטור בישר שהיא באמת לא נושמת, כמו שחשבנו (בצחוק, בצחוק. לא נושמת *מספיק* היתה הכוונה). אתמול (חמישי) היא כבר גילתה יותר ערנות. היום (ששי, היום אחרי אתמול, שהיה כזכור חמישי רק לפני חצי משפט....שים לב, קורא יקר) היא התעוררה במצב רוח טוב. ממש!!!
"אררר-צ'ו", היא קראה לי. זו בדיחה פרטית ותיקה בינינו ובמשפט קצר היא מבשרת "אני פה ומרגישה טוב ומוכנה להתבדחויות". אררר-צ'ו זה בעצם האפצ'י (התעטשות). פעם ליעם היתה מתגלגלת מצחוק כל פעם שמישהו בסביבה הית מתעטש. מאז עברו מעט מאד מים בירדן אבל הרבה במיסיסיפי, אבל זה ממש לא קשור. איפה היינו? עד שהיא החליטה לייצר "התעטשויות" בעצמה. והרי לפניכם אררר-צ'ו.
והיא התחילה לדבר על אוכל, אפילו לקחת כמה ליקים של יוגורט או ביס של אבטיח פה ושם. דברים קלים. די מדהים איך ברגע שליעם יוצאת מהדממה-תרדמה-כאבים-או-מה-שזה שלה, מייד היא מתחילה לדבר על החיים שלה כאילו מעולם לא עזבה - פיצה וכו' - אפילו אם פיזית היא לא מסוגלת לזה (ולא ממש מותר לה כי מערכת העיכול שלה לא מתפקדת, פעם אחרונה שבדקנו).
לא רוצה להיות משבית שמחות, אבל כבר ראינו אותה עושה קאמבק מזדמן פה ושם - רק ע"מ לחזור לחושך. מקווים שיחזיק. מחזיקים אצבעות. אבל נהיה מוכנים לכל דבר גם אם לא. ושוב, זה לא כאילו היא רצה וקופצת או אפילו נוהגת בכסא גלגלים. זו אותה ליעם שכובה במיטה שלה 23 מתוך ה-24 שעות. ברובן ישנה. בשאר בוהה בתקרה או בטלוויזיה או מקשיבה לסי-די (ומבטה בוהה איפהשהו).
אז השימחה היא זהירה, אבל היא שימחה. אין לטעות הכך. מצב הרוח שלנו משתנה עם מצב הבריאות שלי ליעם. ליעם כרגיל, עם האישיות שלה, משפיעה על כל מי שמסביבה. זה מענין תמיד לראות את האנשים שלא מכירים אותה - רופאים ואחיות בעיקר - איך הם מושפעים מהמצב רוח שלה ואיך היא מדביקה את כולם בחיוביות שלה.
אז מה נשאר לנו מכל זה? היום שמחים. כלומר היום בבוקר ובצהריים היינו שמחים. איך יהיה הלילה עוד לא יודעים. איך יהיו הימים הבאים - כנ"ל. הקיצער, חיים את הרגע.
(תקציר הערב: הרגע החזרתי את ליעם מדיאלזה. היא עברה את זה מצוין ונתנה לי כמה אר-צ'ו-ים. אנחנו רוכבים על גל גבוה.
עייפות? אנחנו?
אנשים שואלים אותנו איך אנחנו ממשיכים ככה. איך אנחנו לא נופלים מהרגליים - פיזית ונפשית. איך אנחנו מתמודדים עם כל הקשיים והתהפוכות הבלתי פוסקות. כל זה בזמן שכל שאר תלאות החיים זורמות ומתקיפות ללא הרף.
נדמה לי שנגעתי בנקודות האילו בעבר, אבל אולי לא בצורה מפורשת. יש גם דברים "חדשים" אז אולי התייחסות טריה תהיה במקום. זה הולך בערך ככה:
אי אפשר להתעייף. סוף סיפור!!!
לא באמת, איך אפשר? מה ליעם תעשה אם אנחנו נתעייף? אנחנו כל כך הרבה זמן כבר בתחרות האיירון-מאן הזו שאנחנו כבר רגילים. ההבדל בין מרתון לבין זה הוא שבמרתון, עם כל הקושי, אתה יכול לספור את הק"מ ולדעת מתי נגמר. ואתה יודע שיגמר מתישהו. לא במירוץ שלנו. לא רק שהאופק לא נראה באופק, בכלל אין אופק.
אז אולי מרתון זו לא דוגמה טובה. תאר לעצמך שהיית בטיסה והמטוס התרסק במדבר. רק אתה שרדת - ובתך הקטנה. אין לך מושג איזו יבשת זו ואיזה מדבר. לא רואים כלום - רק חול וחול. לאיזה כיוון תפנה? וכמה רחוק תלך? ומה יהיה מעבר לרכס הבא, תקווה או יאוש? הקיצער, אין לך ברירה אלא לנסות לשרוד. עייפות היא בכלל לא רלבנטית בזמן זה.
אז מה "חדש" בכל זה, שואל הקורא חסר הסבלנות. מה שחדש, לפחות בשבילי, זה שאתה לומד לקבל כל רגע כמו שהוא. ולהבין שאם מצבה של ליעם יתדרדר בעוד רגע, זה בסדר. נוכל לקבל את הרגע הזה עם כל מה שבתוכו. לרייצ'ל בטח יש מלים יותר טובות לתאר את כל זה דרך לימודי היוגה שלה וכל זה. אבל אפילו אהבל כמוני מצליח ליישם עקרונות כאלו גם בלי גורו. והנה הדרשה חסרת-הגורו שלי: הבעיה מתחילה כשאנחנו נותנים ציונים לדברים שאנחנו עוברים בחיים - בייחוד לקשים שבהם. כשאנחנו עושים את זה אז אנחנו מפתחים ציפיות (כמובן הכי גרועות) וכל זה רק עושה את זה יותר קשה. אם, לעומת זה, היינו לומדים לקבל כל רגע כמו שהוא, בלי ציונים, בלי ציפיות - רק עם הידיעה שמה שקורה קורה כי הוא קורה. לא כי הוא היה צריך לקרות ולא נבואה ולא אמונה ולא כלום. כי הוא פשוט קורה. זהו. זה לא אומר שאם המצב מתדרדר אנחנו לא מנסים לשפר אותו ולא מתייחסים באופטימיות לכל זה. אבל אנחנו יודעים שגם עם יקרה הגרוע ביותר - חוזר שנית: הגרוע ביותר - נשמח מהמתנה הנפלאה שהיתה לנו ונקבל את מה שבא כמו שהוא. נקודה. (היה פשוט, נכון?)
השאלה היותר גדולה בשבילי היא איך ליעם עושה את זה. איך היא יוצאת מהבור או מנסה לצאת מהבור שוב ושוב ושוב. אנחנו רק העוזרים. היא זו שעושה את כל ההתמודדות. אז הנה, שיקרתי. יש לי גורו. היא רק לא מזבלת לי באוזן וקל לי לאהוב אותה.
איך לשמור על כושר
מהעבודה חילקו לכל אחד פדומטר שיספור את הצעדים שלו כל יום. סתם כדי לעודד פעילות פיזית לאמריקה השמנה. 10,000 צעדים ביום - זה האתגר. כשאני עובד מהבית אני שם 20,000 בקלות. כל היום אני הולך למקרר וחזרה לאכול משהו. תכנית אדירה!!!
ד
No comments:
Post a Comment