בשידור חי וללא צנזורה - ששי בבוקר

ושוב, התחלתי לכתוב:

שלישי-רביעי
ליעם לא ישנה כבר כ"כ עמוק כמו בימים הקודמים, אבל שוכבת מאד בשקט, יותר מיד בשקט, ולא מגיבה כשמדברים אליה.  מסכתלת, אבל לא מגיבה. זה די מדאיג.  אין מה לעשות חוץ מלנסות לדובב דיבור ולחכות.  לתת לזמן לעשות את שלו - בתקווה.

אבל אז הגיע חמישי בלילה:
ופתאום כל העולם התהפך.  חזרו כאבים איומים.  ליעם סובלת נורא.  בעצם אני כותב את המלים האילו בזמן אמת משדה הקרב.  כבר כתבתי מאות פעמים אאאאאאוווווווו אאאאאאאאווווווווווווווווווו   אאאאאאאאאאאאאוווווווווווווווווווווווו, אבל אני אף פעם לא יודע איך זה נקלט וכמה.  את הסבל שלה פשוט אי אפשר לתאר במלים.  קצב הלב שלה בשמיים.  אף תרופה לא עוזרת - בינתיים.

חמש בבוקר.  לילה שלם של
OOOOOOOWWWWWWWWWWW     OOOOOOOOOWWWWWWWW   OOOOOWWWW
OW
OOOWWW OW OW OWOWO
I DON'T FEEL WELL
I DON'T FEEL WELL
OOOOWWWW
OWWWWWW
OOOOOOOOW

ואתה לא יכול לעזור.  כמה מגעיל שברגע זה, כשאני יושב פה וכותב, ואתה הקורא כ"כ נהנה לקרוא, כן, ברגע זה ממש, כמו בכל 12 השעות שקדמו לו, ליעם נאנקת מכאבים ממש על ידי.  ואין לי דרך לעזור לה.  והיא כבר קיבלה מנת תרופות שהיתה מפילה סוס.

לפעמים אני אפילו מתעצבן עליה - אני מודה.  מנסה בכל דרך להוציא אותה מהמעגל המחורבן הזה של אאאוווווו אוווווווו אאאאאאוווווו.  אבל איך אפשר?  באמת כואב לה.  והיא הסובלת, לא אני.

ככל שנכנסים לתוך הלילה ולקראת הבוקר - כמו ברגע זה - זה נעשה יותר ויותר גרוע.  היית מצפה שבדיוק ההפך, לנוכח כל התרופות שפימפמו לתוכה. 

אבל מעבר לכל ההסברים הטכניים הילדה שלי צורחת מכאבים על ידי ואין לי דרך לעזור, אין לי דרך לעזור, אין לי דרך לעזור

ABBA, I DON'T FEEL WELL
ABBA, I DON'T FEEL WELL ABBA, I DON'T FEEL WELL
OOOOWWWWWW

כאילו היא אמרת "מה אתה לא שומע אותי?  למה אתה מתעלם?  למה אתה לא מתקן את זה?  אתה אבא שלי".  הלב שלי כבד, כבד מאד. 

ושוב המלים שלי לא משיגות את המטרה.  אין איך להסביר את זה - רק להיות פה ולחוש.  אבל מה אכפת לי בעצם על המלים?  אכפת לי רק שליעם תירדם ושיוקל לה.  באמת שלא אכפת לי שום דבר אחר.

ד