היפהפיה הנרדמת

יום שני, 19-4
ליעם פחות או יותר יצאה מדלקת השתן - אני חושב.  אבל משום מה היא שקועה בתרדמה עמוקה כבר כמה ימים.  מתעוררת פה ושם - וחוזרת לישון.  בהתחלה זה היה יופי כי זה גם מה שהיא היתה צריכה וגם מה שאנחנו היינו צריכים.  אבל זה הגיע לרמה שזה התחיל להדאיג.  אני דוקא לא הייתי מודאג.  אני סומך על ליעם.  אם היא ישנה, כך טענתי, סימן שהיא צריכה את זה - או פיזית או מנטלית או שילוב של שניהם.  כמובן שאת כל זה טענתי כדעה אישית, בלי שום ראיה רפואית.  זה התחיל להשתנות לטובה אתמול (ראשון) ועוד יותר היום.  אבל היא עדיין רדומה מאד.  נוסף לזה בדיאליזה היא בד"כ מתלוננת והיום לא התלוננה בכלל.  רק שכבה שם בשקט.
ובכן, כשעמדנו בדיאליזה עם האחות שלה מהמחלקה והגיעה איזה רופאה מתמחה בכאבים (תרופות מרדימות וכו') דיברנו על השבוע שחלף, מה ליעם מקבלת, ועל הישנוניות שלה.  ואני המלצתי לרופאה הזו שבמקום לשאול אותי תלך ותסתכל במחשב מה בדיוק ליעם מקבלת.  אתה הבנת את זה, ברוך?  אני, ביזבז עם תעודות, אומר לרופאה בכירה משהו קטן ופשוט שהיא היתה צריכה לעשות עוד לפני שעלתה אלינו.
הקיצר, אחרי הדיאליזה ירדנו למטה ואחרי כמה דקות האחות נכנסה.  היא בדקה את מה שליעם מקבלת וגילתה ש....רגע, קודם כל הסבר:
מאז השחרור האחרון של ליעם מהב"ח ובעצם גם מלפני זה היו לנו משככי כאבים גם בב"ח וגם בבית.  המדיניות היתה שנותנים רק כשהיא צריכה - אלא אם כן הכאבים הם יותר מידי - ואז בהתיעצות עם רופא נותנים בקביעות בתכנית יומית.  לא רק שהקפדנו על זה, אלא שליעם לא נזקקה להרבה - חוץ מלפני הכניסה האחרונה לב"ח.  אז מה שהאחות גילתה זה שבימים האחרונים נותנים לה לא פעם אחת ולא רק כשצריך אלא פעמיים ביום מתרופה מאד מרדימה!!!!   לא פלא שהיא ישנה כל הזמן.  סיממו אותה לגמרי.  זה לא בדיוק שאין על מי לסמוך אבל זה מראה שלמרות כל המומחים, בסופו של דבר חייבים שרייצ'ל תפקח על כל תנועה שלהם.  לומדים משהו חדש כל יום - חבל שזה על הגב של ליעם.  (מצד שני, לך דע, אולי כל השינה הזו זה בדיוק מה שהיתה צריכה.)

שלישי, 20-4
טוב, בינתיים ליעם הולכת ומתעוררת - אבל לאט לאט לאט.  בקושי מדברת - מילה פה מילה שם.  ובד"כ אותה מילה:
A fly
למה?  לא ברור.  אולי היא רואה איזה יתוש כל הזמן.  אבל היא כבר עוקבת עם העייניים אחרי הטלוויזיה ומראה סימנים של לצאת מזה.

החזקתי את הכתוב בטיוטה יום-יומיים כי לא רציתי להיראות אידיוט (מה שאני כנראה בלווא הכי) אם דברים ישתנו.  אבל הם לא, אז אני פשוט מפרסם.  ובטוח שעכשיו שפרסמתי דברים ישתנו.


זכרונות
בקיבוץ, רוב החגים (חוץ מפסח כמובן) היו די כיף.  בשבועות באמת הבאנו ביכורים של ממש; בחג עצמאות היו הילולות ומשחקים; בפורים היה הרבה לשתות; וכו'.  בארה"ב החגים היהודים מתנקזים להליכה לבית כנסת.  לא כוס התה שלי.  כשליעם בריאה היינו עושים פסח מאולתר וכייפי בבית.  אבל חוץ מזה אני באמת לא חוגג.  למרות כל אילו, על שני ימים בשנה אני תמיד מקפיד - בערך:  על יום השואה ויום הזכרון.  לשניהם יש לי קשר אישי:
יום השואה:  מלבד דוד אחד יקר ששרד, כל משפחתו של אבא נרצחה ביערות לטביה.  וגם גדלתי בקיבוץ עם עוד כמה ניצולים. 
יום הזכרון:  חברים שנפלו.  לכולנו יש, אז אין מה להרחיב פה.
אבל השנה, בגלל המצב שלי ליעם, לא הצלחתי להגיע לטכסים.  בעצם במחשבה אחרת:  השנה במקום להתעסק עם המתים התעסקתי עם החיים.  אולי נשמע  קלישאתי משהו, אבל זו האמת, נה?



ד