פתוח או סגור?
בחודשים האחרונים ליעם חיה עם כמה שקיות: שקית אחת היא ה"אוכל" (לא ממש אוכל, אבל לצורך הענין נקרא לזה ככה) - שמוחדר דרך הווריד. שקית אחרת היא שקית יציאה. היא מחוברת לג'י-טיוב
G-TUBE
ולא לבלבל עם הג'יי-טיוב
J-TUBE
מבחינה חיצונית שניהם כמעט באותו מקום - מין "כפתור" כזה מתחת לפופיק. מבחינה פנימית הג'י נכנס לחלל הבטן בעוד הג'יי ממשיך עד למערכת העיכול יותר נמוך. דרך הג'יי נותנים את התרופות. שקית היציאה מתחברת לג'י. שקית זו עוזרת לנקז נוזלים ולתת לגזים מפלט במקום מערכת העיכול שלא עובדת הכי-הכי. כשנותנים לה לאכול או כשנותנים לה תרופות, סוגרים את הג'י שלא יצא מייד הכל חזרה החוצה. מאז שליעם נכנסה לב"ח השבוע, רופאי הג'י-איי (הגי' הוא אותו הג'י) החליטו שיתחילו לסגור לה את הג'י לתקופות יותר ארוכות ע"מ להתחיל להרגיל את מערכת העיכול שלה לקלוט את הנוזלים והגזים ולטפל בהם בעצמה. יעני להתחיל לתפקד כמו אדם רגיל. רק שההתרגלות היא קשה. הרבה פעמים ליעם לא מרגישה טוב ומתחילה להקיא. פותחים את השסתום של הג'י ובום - מתפרץ לו מעין חבוי ישר לתוך השקית. ואז רווח לה. כל זה בא להראות שבצל הסיפורים הגדולים - ב"ח, דיאליזה, רופאים פה, רופאים שם - יש גם דברים קטנים ומיידיים ושארוכה עוד הדרך.
ולשאר החדשות:
הענין עם דלקת השתן - לפחות כרגע - הוא שמצד אחד ההרגשה הפנימית היא שצריך להשתין כל הזמן. מצד שני, כואב כשמשתינים. ומצד שלישי לא הכי נחמד לעשות לה קטטר כל כמה שעות - לא לה ולא למקטטרצ'יק. בחמישי בלילה רייצ'ל ביקשה וקיבלה שישימו לה קטטר קבוע. וזה איפשר ניקוז מתמיד של שלפוחית השתן ולפיכך הקלה כללית. ליעם ישנה טוב בלילה. אבל היום הרופאים דווקא הורו נגד קטטר קבוע אז מנקזים אותה כל כמה שעות.
היא עדיין לא יצאה מכל ענין הדלקת אז היום היא לא מרגישה טוב. מממצב של אנחות אנחות אנחות היא עכשיו מאד מאד שקטה. לא הוציאה מילה כל היום. מקיאה מידי פעם. לחץ הדם וקצב הלב שניהם בעליה שמעידים על משהו-לא-בסדר. כל אחות שנכנסת לחדר מזכירה שוב ושוב כמה סבל וכאבים זה דלקת השתן.
יותר מאוחר התחילו להכניס את האנטיביוטיקה דרך האינפוזיה - זה בערך איפה שאנחנו עכשיו - ששי בערב. שוכבת שעות בוהה בתקרה מקשיבה לצפרדע-וקרפד בהילוך חוזר שוב ושוב ושוב. אפטית לגמרי. היום דקרו אותה בשביל להכניס אינפוזיה. כרגיל לא הצליחו למצוא את הווריד וחזרו ודקרו וחזרו ודקרו עד שהביאו מומחים יותר שהצליחו בסוף. בד"כ ליעם סובלת ומתלוננת כשכל זה קורה - כמו כל אחד אם היו דוקרים אותו מאה פעמים. אבל היום היא לא הוציאה מילה. פשוט שכבה בשקט. מדאיג!
קבלת שבת
כשאני נוסע לב"ח כל יום אני שמח כי אני הולך לראות את המשפחה - למרות שזה במקום שאף אחד לא רוצה להיות. אבל בששי בערב כשאני נוסע "להשאר שבת" אני מרגיש ממש כך: כמו להשאר שבת בצבא. מין דיכאון כזה - למרות שאני עם ליעם.
כשהייתי בקיבוץ בצבא ואחריו, היינו עושים קבלת שבת שלנו. כל ששי בערב היו החבר'ה מתקבצים ע"י הגריל עם בשר שגנבנו למפרע ועם איזה בקבוק יין או משהו. וריח הבשר כמובן משך עוד שנוררים. וכאלו שגם מוסיפים משהו. והיינו יושבים ויושבים ויושבים.
באטלנטה די שמרנו על המסורת. בערבי ששי אנחנו על המרפסת ואיכשהו מתקבצת לה חבורה. וגם אם לא, יש אוויר טוב ומשפחה ושכנים ובירה. אז כן, יש חומר קריאה ויש מחשב ויש תשבץ הגיון. אבל למרות אילו הב"ח בששי בערב ממש לא יושב עלי טוב. בכלל כנראה אבלה את רוב השבת פה כי רייצ'ל והחברים שלה (שבד"כ מחליפים אותנו קצת בסופי שבוע) עולים לרגל לגורו שלהם שהגיעה לעיר להרביץ בהם תורה. אז הלך עלי המנצ'סטר. אני תולה את תקוותי בליעם שתוריד לחץ דם וכו' ותתחיל לדבר ע"מ שיעיפו אותנו מפה. אם וכאשר נצא הביתה, כבר לא יהיו שניצלים הפעם. את כל ענין ההאכלה נעשה הרבה יותר בזהירות הפעם.
לבד
קרפד הלך לבית של הצפרדע. הוא מצא פתק על הדלת:
"קרפד יקר,
אני לא בבית. יצאתי. אני רוצה להיות לבד"
"לבד?" שאל קרפד, "למה צפרדע רוצה להיות לבד? יש לו אותי כחבר"
כל היום אני לבד. אפילו שאני עובד במשרד ומדבר פה ושם עם אנשים, העבודה עצמה די בודדה. בצהריים אני עושה התעמלות - לבד. אוכל ארוחת צהריים לרוב לבד (הקבוצה שלי די משעממת אותי). נוסע הביתה לבד. אני לא אוהב להיות לבד. אני מתגעגע למשפחה שלי מהרגע שאני עוזב אותה עד הרגע שאני חוזר. מכור. ועכשיו שאנחנו חצויים אני בגעגועים בלתי פוסקים למישהו.
י
בחודשים האחרונים ליעם חיה עם כמה שקיות: שקית אחת היא ה"אוכל" (לא ממש אוכל, אבל לצורך הענין נקרא לזה ככה) - שמוחדר דרך הווריד. שקית אחרת היא שקית יציאה. היא מחוברת לג'י-טיוב
G-TUBE
ולא לבלבל עם הג'יי-טיוב
J-TUBE
מבחינה חיצונית שניהם כמעט באותו מקום - מין "כפתור" כזה מתחת לפופיק. מבחינה פנימית הג'י נכנס לחלל הבטן בעוד הג'יי ממשיך עד למערכת העיכול יותר נמוך. דרך הג'יי נותנים את התרופות. שקית היציאה מתחברת לג'י. שקית זו עוזרת לנקז נוזלים ולתת לגזים מפלט במקום מערכת העיכול שלא עובדת הכי-הכי. כשנותנים לה לאכול או כשנותנים לה תרופות, סוגרים את הג'י שלא יצא מייד הכל חזרה החוצה. מאז שליעם נכנסה לב"ח השבוע, רופאי הג'י-איי (הגי' הוא אותו הג'י) החליטו שיתחילו לסגור לה את הג'י לתקופות יותר ארוכות ע"מ להתחיל להרגיל את מערכת העיכול שלה לקלוט את הנוזלים והגזים ולטפל בהם בעצמה. יעני להתחיל לתפקד כמו אדם רגיל. רק שההתרגלות היא קשה. הרבה פעמים ליעם לא מרגישה טוב ומתחילה להקיא. פותחים את השסתום של הג'י ובום - מתפרץ לו מעין חבוי ישר לתוך השקית. ואז רווח לה. כל זה בא להראות שבצל הסיפורים הגדולים - ב"ח, דיאליזה, רופאים פה, רופאים שם - יש גם דברים קטנים ומיידיים ושארוכה עוד הדרך.
ולשאר החדשות:
הענין עם דלקת השתן - לפחות כרגע - הוא שמצד אחד ההרגשה הפנימית היא שצריך להשתין כל הזמן. מצד שני, כואב כשמשתינים. ומצד שלישי לא הכי נחמד לעשות לה קטטר כל כמה שעות - לא לה ולא למקטטרצ'יק. בחמישי בלילה רייצ'ל ביקשה וקיבלה שישימו לה קטטר קבוע. וזה איפשר ניקוז מתמיד של שלפוחית השתן ולפיכך הקלה כללית. ליעם ישנה טוב בלילה. אבל היום הרופאים דווקא הורו נגד קטטר קבוע אז מנקזים אותה כל כמה שעות.
היא עדיין לא יצאה מכל ענין הדלקת אז היום היא לא מרגישה טוב. מממצב של אנחות אנחות אנחות היא עכשיו מאד מאד שקטה. לא הוציאה מילה כל היום. מקיאה מידי פעם. לחץ הדם וקצב הלב שניהם בעליה שמעידים על משהו-לא-בסדר. כל אחות שנכנסת לחדר מזכירה שוב ושוב כמה סבל וכאבים זה דלקת השתן.
יותר מאוחר התחילו להכניס את האנטיביוטיקה דרך האינפוזיה - זה בערך איפה שאנחנו עכשיו - ששי בערב. שוכבת שעות בוהה בתקרה מקשיבה לצפרדע-וקרפד בהילוך חוזר שוב ושוב ושוב. אפטית לגמרי. היום דקרו אותה בשביל להכניס אינפוזיה. כרגיל לא הצליחו למצוא את הווריד וחזרו ודקרו וחזרו ודקרו עד שהביאו מומחים יותר שהצליחו בסוף. בד"כ ליעם סובלת ומתלוננת כשכל זה קורה - כמו כל אחד אם היו דוקרים אותו מאה פעמים. אבל היום היא לא הוציאה מילה. פשוט שכבה בשקט. מדאיג!
קבלת שבת
כשאני נוסע לב"ח כל יום אני שמח כי אני הולך לראות את המשפחה - למרות שזה במקום שאף אחד לא רוצה להיות. אבל בששי בערב כשאני נוסע "להשאר שבת" אני מרגיש ממש כך: כמו להשאר שבת בצבא. מין דיכאון כזה - למרות שאני עם ליעם.
כשהייתי בקיבוץ בצבא ואחריו, היינו עושים קבלת שבת שלנו. כל ששי בערב היו החבר'ה מתקבצים ע"י הגריל עם בשר שגנבנו למפרע ועם איזה בקבוק יין או משהו. וריח הבשר כמובן משך עוד שנוררים. וכאלו שגם מוסיפים משהו. והיינו יושבים ויושבים ויושבים.
באטלנטה די שמרנו על המסורת. בערבי ששי אנחנו על המרפסת ואיכשהו מתקבצת לה חבורה. וגם אם לא, יש אוויר טוב ומשפחה ושכנים ובירה. אז כן, יש חומר קריאה ויש מחשב ויש תשבץ הגיון. אבל למרות אילו הב"ח בששי בערב ממש לא יושב עלי טוב. בכלל כנראה אבלה את רוב השבת פה כי רייצ'ל והחברים שלה (שבד"כ מחליפים אותנו קצת בסופי שבוע) עולים לרגל לגורו שלהם שהגיעה לעיר להרביץ בהם תורה. אז הלך עלי המנצ'סטר. אני תולה את תקוותי בליעם שתוריד לחץ דם וכו' ותתחיל לדבר ע"מ שיעיפו אותנו מפה. אם וכאשר נצא הביתה, כבר לא יהיו שניצלים הפעם. את כל ענין ההאכלה נעשה הרבה יותר בזהירות הפעם.
לבד
קרפד הלך לבית של הצפרדע. הוא מצא פתק על הדלת:
"קרפד יקר,
אני לא בבית. יצאתי. אני רוצה להיות לבד"
"לבד?" שאל קרפד, "למה צפרדע רוצה להיות לבד? יש לו אותי כחבר"
כל היום אני לבד. אפילו שאני עובד במשרד ומדבר פה ושם עם אנשים, העבודה עצמה די בודדה. בצהריים אני עושה התעמלות - לבד. אוכל ארוחת צהריים לרוב לבד (הקבוצה שלי די משעממת אותי). נוסע הביתה לבד. אני לא אוהב להיות לבד. אני מתגעגע למשפחה שלי מהרגע שאני עוזב אותה עד הרגע שאני חוזר. מכור. ועכשיו שאנחנו חצויים אני בגעגועים בלתי פוסקים למישהו.
י
No comments:
Post a Comment